אברהם יגל על הרמב"ם ריח

ביה קטורת דליכא פלוגתא בין ר"י לר"ל בענין המעשה היאך היה תדע דהא דכ' רבינו קטורת באוב הוא לע"ד ממ"ש בגמ' וכמ"ש הרב ל"מ ולכך. דקדק בלשונו ולא כתב לשד משום דאם קיטר לשד אף שהוא לחבר חייב משום ע"ז ולכך תירץ רבא בפר' ד"מ אלא במקטר לחבר ולא זכר שד כלל ולא כמו שהובא בפ"א דכריתות וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ט ועיין להרב מ"ק שאין דבריו מובנים ומעתה כיון דגם לר"ל ידעוני נמי אית ביה מעשה אמאי לא תני ליה במתני' וכבר תי' הרב ל"מ ז"ל משום דלאו מילתא פסיקת' כיון דאיכא ידעוני בלא מעש' ואפילו מעשה זוטא לית ביה לכך תנא ליה אבל אוב ליכא בלא מעשה וסתמו כפי' דאית ביה מעשה ולכך תני ליה במתני' בסתם ומעתה אפשר לומר דרבינו. פסק כר"ל ודלא כמרן כ"מ ז"ל ודקדק בלשונו בהלכות שגגות וכתב ידעוני במעשה מה שלא כ"כ באוב משום דס"ל דלא: פליגי ר"י ור"ל במציאות המעשה דגם לר"ל סתם אוב הוא במעשה דהיינו הקטור' ולכך באוב לא כתב במעש' משום דסתמו כפי' אבל בידעוני ביאר וכתב ידעוני במעשה ודלא כמו שהבין הרפ"ח ז"ל דמ"ש אוב בסתם משום דס"ל דהקשת זרועותיו הוי מעשה וא"כ פסק כר"י ולכך הק' על מ"ש הב"ז לתרץ דרבי' פסק כר"ל דס"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה מהא דסתם גבי אוב וס"ל הקשת זרועותיו הוי מעשה. ולכך וכו' ולפי מ"ש אינו מוכרח ובר מן דין אינו מן התימא דודאי לא פסקינן נגד הכלל דאית לן הלכה כר"י לגבי ר"ל אלא דוקא היכא דאית לן גילוי מהש"ס דס"ל כר"ל ולכך בדינא דמצינו סתמא דגמ' כוותיה פסקינן כוותיה אבל בשאר דינים דלית לן גילוי הדרי' לכללין דהלכ' כר"י לגבי ר"ל ולכך נמי פסק רבינו בהשתחואה דחייב משום כפיפת קומתו הוי כר"י. וראיתי למורינו הרב חק נתן בפ"א מס' כריתות שדחה דברי הב"ז ממאי דפסק בהשתחואה כר"י ולע"ד אינו מוכרח כמ"ש גם ראיתי לו שכתב בדעת רבי' משו' דס"ל דלא אמר ר"י האי כללא אלא לר"מ ולא לרבנן דלדידהו ס"ל חלוקה דמית' הוי חלוקה וכ' דבהכי מתורץ קושיית התוס' בפ' ד' מיתות וכו' יע"ש וכוונתו לומר דהך דאמר ר"י בפרק כלל גדול דשגג בכר' אע"פ שהזיד בלאו דמשמע דחטאו' למיתה קיימי ומיתה מחלקת הוא אליב' דרבנן וכו' ואחר המחילה זה לא יתכן דרבנן דהתם דעליה קאי ר"י הוא ר"מ וכמ"ש התוס' התם יע"ש

עוד נראה לע"ד דרבי' ז"ל פסק כר"י וכמ"ש מרן ז"ל והא דכ' בהלכות שגגות דאם עשה המ"ג כהעלם אחד חייב מ"ג חטאות הוא משום דרבי' קשיתיה כיון דקי"ל כר' יונתן דוי"ו לחלק א"כ הוי קרא דאל תפנו כאלו אמר או אל הידעונים ולכ"ע משמע להו דאי הוה. כתיב או משמע שפיר לחלק וא"כ איך קאמר ר"י הואיל ובלאו אחד וכו' וצ"ל דהך סוגייא אליבא דר' יאשיה אמנם קי"ל כר"י וכדמשמע במציעא דצ"ה דהבא ס"ל כר"י ועיין בתוס' ר"פ או"ב דע"ט ובקמא דל"ד ע"א יע"ש ולכך כתב חייב מ"ג חטאו' דאיכא וא"ו לחלק ואין להקשות דכיון דס"ל לר"י דמשמע נמי שניהם כאחד א"כ איך יתכן לחייבו על כל אחד ואחד דהא גבי אותו ואת בנו לא מצריך או לר"י משום דס"ל וי"ו לחלק ואפי' הכי אם עשה שניהם בבת אחת חייב על כל אחד ואחת. ולוקה שמונים והיינו דכיון דאית לן גלוי דאף באחת מהם לוקה גם בשעשה שניהם לא מפשר וכן. נמי גבי להרע או להיטיב כשבועות דכ"ה דאף דלא כתיב או שמעינן. לחלק לר"י מדכתי' וי"ו והתם ודאי אם עשה שניהם בבת אחת דהיינו נשבע להרע שלא לאוכלו ואכלו ונשבע להיטיב לאוכלו ולא אכלו בהעלם אחד חייב שתי חטאות וכמו כן נמי הכא דכיון דאית לן וי"ו לחלק מחייב על שתיהם בהעלם אחד. אך אמנם נ"ל דזה לא יתכן ולא דמי כלל להתם משום דהכא שתי עניינים נפרדים ולא מהני הוי"ו לחלק אלא לומר דלא תימא פי' דקרא עד. שיעשה. שניהם. אלא אף אם עשה אחד לעצמו אבל לעולם לא אתא החילוק לומר דהלאו קאי לכל אחד ואחד דא"כ לר"י לא שייך לאו שבכללות כלל כיון דאית בהו. וי"ו ואתא לחלק אלא ודאי כמ"ש דאף דידעינן מהוי"ו דהוא לחלק מ"מ מקרי לאו שבכללות דהוא כולל דברים הרבה וא"כ הכא דהוא לאו שבכללות לא מחייב תרתי אף לר"י ומה גם דמשמע שניהם כאחד ולכך אין סברא לחייבו תרתי וכמש"ל

ועוד קשה מ"ש הרמב"ם בספר המצות מצוה ט' דלא הוי לאו שבכללות כיון שחלק בעונש או ידעוני וזה ודאי דלא כר' וכמו שהק' הרמב"ן ז"ל וראיתי להרב מ"א שם שתי' דלא קאמר ר"י אלא לענין לחייבה שתיים בהעלם אחד אבל לענין שתי העלמות ילפי' דלא הוי לאו שבכללות וכו' ולע"ד אין דבריו ברורים דודאי הא בהא תליא ועוד איך מנה אותם לשתי מצות כיון דאם עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת וכמ"ש רבינו בעיק' ט' יע"ש ועוד אפי' לאו שבכללות מחייב תרתיי בשתי העלמות וכמ"ש רבינו שם מצוה צ"ח יע"ש

וראיתי להרב דינא דחיי לאוין ל"ט שכתב לתרץ דע"כ לא קאמר ר"י דחלוקה דמיתה לאי שמה חלוקא הוא לענין חטאת אבל ודאי נימנין לב' כיון דחלוקים בעונש יע"ש שהביא ראיה מלחם וקלי ומקלל אביו וכו' וכתב בסוף דבריו דאיך הרמב"ן לא שת לבו לזה ע"כ. ולע"ד נראה להוכיח זה ממ"ש התוס' ז"ל במציעא דקט"ו ע"ב דהיכא דאיסור מפורש בקרא אף דהוא לאו אחד לקי על כל אחד ואחד אף בהתראה אחת ואם כן קשה מאי דעתיה דר"י גבי אל תפנו אל האובות לומר כיון דבלאו אחד נאמרו אינו חייב שתיים כיון דמפורשים בקרא ואפשר דוקא התם דכבר ידעינן החילוק מהא דכתבו לעיל שם גבי כולם אבל הכא דלא כתיב חי' אלא במיתה ולכך פליגי וקרא נמי דלא הביא אתנן זונה ומחיר כלב משמע חי' לר' יאשיה כמ"ש התוס' ז"ל ביבמות בדף נ"ט ע"ב בד"ה שנים יע"ש. אך מדברי הסמ"ג לאוין שי"ח משמע דאף דלא משמע חי' כיון דמפורשים משמע שפיר חי' אף לר' יאשיה וכ"כ התוס' בחולין דק"ב דאי כתיב וטרפה משמע שפיר דלקי שתיים ביון דלאו קאי עליהם ומעתה אין צורך למ"ש התוס' ז"ל דיבמות שזכרתי וצ"ע. אך לפי דברי הרב ניחא דוקא הכא לענין חטאת דעל סמיכות דחטאות אלאוין קיימי לפי' עד שיכתוב בו לאו בפי' או שיכתוב או בפי' כדפי'

אמנם לע"ד נראה דודאי לא יעלה על לב הרמב"ן ז"ל דבר כזה דאחר שראה שכתב הרמב"ם בשורש ט' דהענין תלוי במלקיות דאם נמנין לב' תדע שהוא חייב שתים בהעלם אחת אבל אם אינו חייב אלא אחת אינו נמנה כי אם למצוה אחת א"כ הכא דאינו חייב אלא אחת איך ימנה אותם לב' והרמב"ם ז"ל הוק' לו דבר זה לכך תירץ דלא תחשוב דהוא לאו שבכללות דאינו חייב אלא אחת ומש"ה אינו נמנה לב' מפני שחלוקים וכו' ולכך הק' הרמב"ן ז"ל וכו' (דבמקלל ומכה אביו דלא ניתנה להם אזהרה ביחוד אלא משום דפרט בהו