אברהם יגל על הרמב"ם ריד

חידושים על הרמב"ם הלכות ע"ז

פרק ג' הלכה ה' העובד וכו' וכוונתו לבזויה וחיי' על שגגתו ע"כ וכתב הכ"מ ז"ל דרבי' מפרש דמתני' לענין קרבן מתנייא דאי למיתה לא אפשר כיון דהוא מוטעה וכו' ולא ראה מ"ש רש"י כמתני' דחייב מיתה והיינו כיון דאתרו בו ודרך עבודתה בכך אפי' מתכוין לבזויה ודאי חייב מיתה ופשט דברי רבי' מורים כך דכתב הואיל ועבודתה בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ולא כתב חייב להביא קרבן על שגגתו ועוד לא דמיא להך דר"מ דהתם לא נתכוון לעובדה כלל דהא לא ידע לה כלל מעיקרא וליכא ביה לא חיוב מיתה ולא חיוב חטאת אלא איסורא אבל רבינו כתב העובד פעור בביזוי וכו'. משמע דנתכוון לעובדה ונתכוון לבזותה והכי משמע מגמ' דקאמ' על מתניתי דקתני הפוער וכו' ואע"ג דמתכוין לבזות' והיינו דמשמ' לוה דמתני' לענין מיתה מתניא דקאי על אלו הנסקלים והחשיב נמי הפוער וכו' וכן כתבו התוס' יע"ש. אך ראיתי למהרש"א ז"ל שם כתב דהך דר"מ חייב חטאת והביא ראיה מדברי מרן ז"ל ע"ש וליתא אלא האמת במ"ש דאם אינו מתכוין לעובדה כלל אלא לבזויה לית ביה חיוב חטאת כלל אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא ונ"ל ראיה לזה מהא דאמרינן בגמ' שם גבי פלוגתא דאביי ורבא בעובד מאהבה ומייתי אביי ראיה מהך דכהן משיח דקתני חייב חטאת על שגגת המעש' וקאמ' אי לא קיבלו עליה באלוה לאו בלום הוא ומאי קושיא: דהא ר"מ נמי אע"ג דלא ידע לה כלל א"ה חייב חטאת ביון דדרך עבודתה בכך ה"נ הך אנדרטא כיון דהויא ע"ז שמשתחוים לה לעובדה הוייא לה דרך עבודתה בכך וא"כ כיון דהשתחוה לה אף שכוונתו לכבוד המלך ודאי חייב חטאת וכל שכן הוא מהך דר"מ גם לשיטתו דמפר' דעת התוס' דמיירי לענין מיתה אבל לגבי חטאת לא בעינן עובד ואפי' רבא מודה א"ב מאי מקש' אביי לרב' מחיוב חטאת אלא ודאי כמ"ש ועיין להרמ"ה ז"ל כשי' לסנהדרין יע"ש ודוק

פרק ד' הלכה ב' או דהודחו מאליהן עיין כמרן שיש ט"ס בדבריו וראיתי להמגיה בספר מש"ל שרצה להוכיח מהא דאמרי' בפרק ד"מ דניסת מפי עצמו וכו' יע"ש. ולע"ד אינו ענין לכאן דהכא מיירי אף דעבדו ע"ז א"ה כיון דאין אדוקים בה אינם נידונים כמרובים אלא כיחידים אבל התם מיירי באמירה לחודה לא מחייב ביון דמימלך ולא עבד אבל אי עבד. מחייב ולא אמרינן אינו אדוק וכו' דטעם זה אינו מוזכר שם כלל והעיקר כמ"ש הד' מש"ל ז"ל ועיין במה שהקשה הל"מ ובמה שתי' ועוד נ"ל דכיון דדיינינן ביחידים דבעי עדים והתראה לכל אחד אפשר שלא ימותו כלל דלא נמצא להם עדים והתראה אבל אי דיינינן להו במרובין אף להך דלא נמצא ליה עדים והתרא' מקיול בהדייהו כמ"ש הל"מ לקמן

הלכה ד' כדי שלא יכנסו וכו' עיין מ"ש מרן ומ"ש הרב מ"ק ז"ל וכנראה דנעלם מעיניו ברייתא בפרק חלק דשם נאמר בהדיא מקרבך ולא מן הספר ובוראי משום דשקולים הם ויבואו שניהם

הלכה ה' ומתרין בכל אחד ואחד וכו' עיין מ"ש ץ הל"מ דמ"ש ומ"ש בגמ' לומר וכו' הוא קאי על מ"ש בגמ' לומר שצריכין עדים והתראה והתם מיירי במרובין דאקרא קאי ולכך תי' דמיירי על המדיחין כפי' רש"י אבל ודאי על המתני' לא קשה כלל דמיירי בהדיא ביחידים וכמ"ש הכ"מ ועיין כמ"ק ז"ל דלא דק בזה וגירס' מוטעית נזדמנ' לו כדברי הל"מ. אבל קש' במו שהק' המ"ק ועוד קש"ל מהא דאמרי' בפ' ד' מיתות דס"א ע"ב אחד יחיד הניסת וכו' מכלל רבים להחמיר על גופם זכו' וקאמר התם בגמ' מכלל דשאר דברים בי הדדי נינהו ואי בדברי הל"מ מאי מק' הגמ' הא ע"כ איכא בינייהו להתראה ועדים דלא בעו ואפשר ביון דאיכא שם התרא' כמ"ש הכ"מ ז"ל אינם מחולקים מקרי והיינו טעמא דלא קאמר במתניתין נמי זה חומר במרובים וכו' וק"ל

פרק ה' הלכה י"א ואינו לוקה אלא הנודר בשמו ומקיים בשמו וכו' ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל ועיין להרב כ"מ ז"ל שתי' לזה יעו"ש ועיין להרב מ"ק ז"ל שלא ראה דברי התוס' ז"ל בפרק ד"מ ולכך הקשה מה שהק' יע"ש.. ונלע"ד דדברי הרב כ"מ מוכרחין דהא מוכרח דמאי דפלגינהו תנא הוא לומר דחד מינייהו לקי ואם כן ודאי פי' דמתני' הוא מוכרח לומר הנודר ומקיים לקי משום דס"ל כר"י ולר"י דס"ל משו' הגלילי דכל ל"ת שאין ב"מ אין לוקין עליו והא הוא דאמר הלכה כסתם משנה אלא ודאי דוקא הכא משום חומר ע"ז. וראיתי להרב ל"מ שכתב דרבי' איירי שנשבע שיאכל ואכל ויש בה מעש' וכו' ותמה עליו הרב מ"ק ז"ל דבשעת מעשה ליכא איסור וכו' ונ"ל דאפשר איסור שבועה ליתא אלא כשמקיים שבועתו דאז נראה כמודה לע"ז אבל אם נשבע בשמו ולא קיים השבועה אדרבה נראה דלאו ממש הוא לגביה. וא"כ האיסור אינו כי אם בשעת מעשה

פרק ו' העושה אוב וכו' עיין בב"מ במ"ש ופלוגתא דר"י ור"ל וידוע דהל' בר"י יע"ש ושיעור דבריו נ"ל דס"ל דכי אמר ר"י הואיל וכ' בלאו א' היינו דוק' אם עשה שתיהן בהעלם אחד אבל אם עשה כל אחד בפני עצמו חייב על שתיהן והיכי חייב על ידעוני אלא ודאי דס"ל דבידעוני אית ביה מעשה אכל ר"ל ס"ל דלית ביה מעשה והא דקאמר ר"י מתני' ר"מ דלא בעי מעשה לדבריו דר"ל קאמר אבל קשה ביון דכתב רבינו קטורת בידעוני א"כ גם לר"ל הוי מעשה דאין לך מעשה גדול מזה וזה ודאי מוסכם כין לר"י בין לר"ל דבידעוני אית