אבני נזר יורה דעה צה

באסורין. א"כ גם זה לימוד. והוה לי' למימר ד' דברים. או דעכ"פ הי' לו לומר למדנו שאין מעבירין על האוכלין ואפי' אסורין. שהרי בא לומר כל מה שלמדנו באותה שעה. קושיא. דמנ"ל דאין מעבירין על האוכלין. אימא פת דוקא. שהרי פת חמור מן האוכלין כדאיתא בברכות (מט:) י"ד דברים נאמרו בפת כו' אעפ"י שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין וא"כ מנ"ל מדלא העביר על הפת שאין מעבירין על האוכלין ט) אך לפי הנ"ל יתיישב הכל דבאמת הא דאין מעבירין על האוכלים היינו על הכשרים לאכילת ישראל אך פת של נכרים דיש לו היתר ע"י שיבשלנו ישראל להר"ן. או שיחזור ויאפנו ג"כ אחר הבישול לדברי הכל כנ"ל. ע"כ דינו כאוכל כשר. ומזה מוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר. דאי על הפת דוקא. הלא הפת אסור ואם יבשלנו יתבטל מתורת לחם. ואפי' אם יחזור ויאפנו פנים חדשות יבואו. ומה שהוא עכשיו פת זה יתבטל ע"י הבישול ופת של עכשיו אין לו היתר. וע"כ תחילה בשעה שא"ל אילעאי טול גלוסקין לא הי' מוכח שאסור להעביר על האוכלין. די"ל פת דוקא. אך דלא ס"ל לילך אחר רוב עוברי דרכים ופת היתר הוא. אך בשעה שאמר לגוי ליטול. מוכח דס"ל פת אסור. אך משום דיש לו היתר ע"י בישול ויתבטל מתורת לחם. ומוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר: סימן קא ב"ה יום ו' עש"ק נח אסת"ר לפ"ק שוכט"ס לכבוד הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה יעקב חיים זעליג נ"י אבד"ק לובראנץ. א) בדבר הפאבריק מגבינות הנעשה מחלב שקונה מהסביבות מגוים. שגמר הישראל עמהם ע"י קאנטראקטין להעמיד לו חלב לגבן גבינות. וקונה החלב במדה על הטאפ. והגוים מובילים לו החלב ואין שום ישראל בשעת החליבה ולא אח"כ עד שבא לבית ישראל. והגבינות נמכרים בכל המקומות ואין מכלים כי מוחזקים בכשרות. והם אסורים בפשטות כמבואר בש"ע (סי' קט"ו) דאף שהגוי יודע שישראל קונה לגבן אסור. ואין היתר רק כשהמקח הוא לפי מספר או משקל הגבינות וכיון שחלב טמא אינו מעמיד למה יערב בו חלב טמא. אבל כשקונה במדה הרי מרויח הגוי במה שמערב בו חלב טמא ואסור. וכבודו יען שכן המנהג בפאבריק רוצה לסמוך על מקילין והביא דברי הג"א (פ' אין מעמידין) שממנה למד בס' עיקרי דינים בשם גדולים שמתירים אף בקנה ישראל מגוי החלב רק שידע הגוי שדעת ישראל רק להקפיא ולעשות גבינות: ב) והנה זה לשון הג"א ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת ישראל להקפיא כל החלב אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל שרי. ומזה למדו הגדולים כשקנה חלב להקפיא שרי מדקאמר שדעת ישראל להקפיא מכלל דבקנה חלב. ע"כ הביא בעיקרי דינים עובדא דהג"א בקנה חלב עי"ש אבל לפי"ז מה קאמר הג"א ואנו יודעין הלא ההיתר משום שהגוי יודע שדעת ישראל להקפיא וידיעתינו לא מעלה ולא מוריד והול"ל בסתם הואיל ודעת ישראל להקפיא כו' או הואיל והגוי ידע כו' כ' מעלתו שט"ס בהג"א וצ"ל הואיל והם יודעים. אבל עדיין קשה הלשון שהלך לכפר לקנות גבינות והול"ל שהלך לקנות חלב לעשות גבינות: ג) אך לדעתי נראה דהט"ס הוא באופן אחר לגמרי וצ"ל הואיל ואנו יודעין שדעת הגוי להקפיא. וכן הוא להדיא באו"ז הגדול מקור דברי הג"א אלו וז"ל ואפי' לא ראה החליבה כלל שרי דמאחר שהלך הישראל לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת הגוי להקפיא כל החלב כו'. ואין לומר כלל מי יימר דגירסת האו"ז עיקר דילמא גירסת הג"א עיקר. ליתא כיון דבהג"א ע"כ צריכין להגיה נוכל להגיה כמ"ש באו"ז ועוד יתיישב הלשון לקנות גבינות. וזה פשוט. ואין לתפוס על הגדולים מאחר שלא הי' לפניהם ס' או"ז. וכן הפר"ח דמייתי בשם ר"ת להתיר בקנה החלב בודאי הבין ג"כ דברי הג"א כמו שהבינו הגדולים כי לא הי' לפניו ס' או"ז וליתא. והרי הרמ"א הביא דברי הג"א בקנה גבינות והדין עמו: ד) ומ"ש עוד מהקאנטראקטין מרתת הגוי שיהי' לו טענה עליו אם לא יקפיא כו' אינה טענה כלל כי החלב טמא ישאר עם הנסיובי ולא ירגיש הישראל כי הי' חלב טמא. והרי בגמ' אמר דלא מהני העמדה בחלב שקנה מגוי. הנה שאין בהעמדה נסיון כלל אם נתערב חלב טמא: ה) ומ"ש בשם הה"מ שמתיר לעשות גבינות מחלב שחלבו גוי ליתא. כלל. והה"מ כתב רק אם יבשל הגבינות שיכלה החלב דבין אטפי סוף דבר גבינות אלו אין מי שיתירם: ו) אך זה אני מסופק שאפשר מאחר שנהג כן מכבר לא יציית אם נאמר לו שאסור רק אם יעמוד ישראל בשעת החליבה. ואם נכתוב שלא יקנו אצלו הגבינה לא ישגיח ע"ז. ואם יודע שכן הוא בבירור נוכל ללמוד קצת היתר שנשחוק. והוא לשיטת הרשב"א דחלב דבין אטפי בטל מה"ת. רק מדרבנן הואיל וניקח מגוי החמירו שלא יתבטל. והנה צריך להבין לפי"ז לר' חנינא (ע"ז ל"ה) דאמר טעם איסור גבינות של עכו"ם משום שא"א בלא צחצוחי חלב לפרש"י משום חלב דבין אטפי. ולשיטת הרשב"א שרק דרבנן. הוי ספק שמא עירב בו חלב טמא ספיקא דרבנן. בשלמא חלב לעשות גבינות. לעשות מספיקא דאורייתא ספיקא דרבנן ע"י ביטול הוי מבטל איסור לכתחילה. אבל בקנה גבינות קשה וצ"ל שגם בזה החמירו הואיל וניקח מגוי שלא להתיר משום ספק דרבנן. וזה דוקא לר' חנינא אבל לאינך אמוראי דמפרשי או משום העמדה בעור קיבת נבילה או משום ניקור אין לנו ראי' לחומרא זו. ונאמר דשפיר מותר בדיעבד משום ספיקא דרבנן רק אין מבטלין לכתחילה דרבנן. ובשידוע שלא יציית אין מחוייבין להודיעו ויחשב מבטל בשוגג ויהי' מותרין הגבינות לאחרים הקונים ג"כ ולא נצטרך להודיעם. וזה לשיטת הרשב"א דמה"ת בטל ברוב. ואף שדעת הרמב"ם שמה"ת אינו בטל הואיל ועומד בפ"ע בגומות הו"ל ס"ס בדאורייתא שמא כהרשב"א ושמא לא עירב חלב טמא. והוי דומיא דר' אושעי' פסחים (דף ט.) בהניח מגורה מלאה פירות ספק וספק הוא דלמא עביד כר' אושעי' ואף דמדרבנן עכ"פ אסור לענין דרבנן סמכינן מספק שעישרן הנה דס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ביחד שרי ה"נ בנ"ד: ז) ויש לצרף התשב"ץ (בחוט המשולש טור א' סי' ל"ב) דחשש שמא עירב חלב טמא הוא רק במקום