אבני נזר יורה דעה יח

סימן יז א) בשמיטת הסימנים יש ד' שיטות. שיטת רש"י דבין נשמטה כולה בין נשמטה רובה ולא נשאר מיעוט במקום אחד הוי טריפה. והרשב"א הקשה דא"כ למה נשנה בין הלכות שחיטה. ואי משום בשנטרפה הסימנים לא מהני בהו שחיטה. א"כ לתני נקובת הוושט בהלכות שחיטה. ולפענ"ד יש לומר דלולא שנשנה בהלכות שחיטה הי' מועיל שחיטה לטהרה מידי נבילה. כיון דאין הפסול במקום שחיטה: ב' דעת התוס' בשיטת בה"ג דכשנשמטה כולה אינה טריפה אלא שאינו מועיל בו שחיטה. וכשנשמטה רובה ולא נשאר מיעוט במקום אחד הוה טריפה כן מתבאר מדברי התוס' (דף מ"ד) ד"ה והאיכא עיקור סימנים: ג' ודעת הרשב"א שתורת הבית בארוך ובקצר דאפי' נשמטה רובה ולא נשתייר מיעוט במקום אחד ג"כ אינו טריפה אלא דלא מהני בי' שחיטה: ד) שיטת הרמב"ן דשמוטת הסימנים טריפה בין נשמטו כולם בין נשמטו רובם ולא נשאר מיעוט במקום אחד והלמ"מ דאם נשמטו רובם בשעת שחיטה בדבר שעושה אותם טריפה דלא מהני בהו שחיטה דאי אפשר שתשחט בהכשר ובר"ן שלפנינו ט"ס שהעתיק בדבר "שאין" עושה טריפה וט"ס "שאין"]: סימן יח א) כתב הב"ת (סי' כ"ז) דנפקא מינה בין נבילה לטריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז בנתערבו זית טריפה וזית נבילה א"צ ששים רק נגד זית אחד ועל כן צריך לידע אם הוא נבילה או טריפה. והחב"ש (סי' ל"ג) הסכים עמו: ב) ולפענ"ד אין נראה שהרי הרמב"ם פסק (בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות) דנבילה וטריפה מצטרפין זה עם זה מפני שהם מין איסור אחד. ומהאי טעמא נראה [הגה. אפי' למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. דלהרמב"ם אפי' פיגול נותר והטמא אין מבטלין זא"ז בפרק י"ח מה' פסהמ"ק הלכה כ' המגיה דאין מבטלין זא"ז ג"כ. והנה בזבחים (דף ע"ח.) אההוא דפיגול ונותר וטמא שמבטלין זא"ז הקשו התוס' מהא דתנן במעילה דכל שבקודש פסול מצטרפין למלקות, ותירצו בתי' הא' דהכא דנתערב גרע, וא"כ דברי הב"ח נכונים לפי תי' זה. אלא שבתוס' כתבו עוד שני תירוצים ובכל מקום קי"ל כתירוץ בתרא. וכ"ש שהם שנים: ג עוד נראה ראי' מהא דקי"ל דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו. ואם אמו טריפה הבן פקועה ניתר בשחיטת עצמו דאי אפשר להתירו בשחיטת אמו דא"כ הוה לי' כאחד מאבריו ואסור. נמצא דאם מת הבן פקועה בלא שחיטה הוא אסור ממ"נ דאם באת להתירו בשחיטת אמו הרי הוא טריפה כמוה. ומצד עצמו הוא נבילה. ואפשר שמכאן יצא להרמב"ם דנבילה וטריפה מצטרפין זה עם זה. וה"נ כיון דנגד שניהם אין שיעור ביטול ממנ"פ אסור: ד) ועוד נראה טעם בההיא דבן פקועה עפ"י דברי הר"ן והריטב"א בפרק חלק בבהמה אצי' של עיר הנדחת כולה אסורה באכילה דהסימן של עיר הנדחת כיון שאסור באכילה הוה לי' שחיטה שאינה ראוי'. וע"כ האם שהיא טריפה דהוה לי' שחיטה שאינה ראוי' אינו מתיר הווצד. ונמצא דכל טריפה יש בו איסור שאינו זבוח ג"כ וממילא מצטרף עם נבילה. וזה ברור: סימן יט א) חולין (דף מ"ה) בעי ר"ח ואיתימא ר' חנני' אנסה עצמה מהו תיקו. פירוש האיבעיא מי אמרינן דבתר שעת שחיטה אזלינן וכשירה. או דילמא דבתר כמות שהיא רגילה אזלינן וטריפה: ב) וקשה לי הא בשחיטת חצי קנה ראשון לא נפקא חיותא כלל. ומהאי טעמא כשר שהיי' במיעוט קמא דקנה. והכא במיעוט קמא נטרפה כמו בוושט שניקבו שניהם זה שלא כנגד זה משום דגמדא ופשטה. וה"נ הלא כשתחזור הסימנים תהי' ניקב למטה מהחזה. וא"כ נטרפה שלא בשחיטה. ואין לומר דהכא כיון שנעשית טריפה במשהו ראשון תיכף מתחלת שחיטה. דהא ליתא דהא כל הטריפות משום שחשיב למטה מהחזה ואז לא יהי' מקום שחיטה: ג) ומכאן נ"ל להוכיח דדוקא בשהה במיעוט קמא אמרינן דשחיטה מתחיל אח"כ אבל בשחט כתיקנו גם מיעוט קמא דקנה חשיב להכשיר. עוד ראי' משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשר למ"ד. ואי נימא דמיעוט קמא לאו כלום. א"כ הוה כמו דרס שליש והגרים שליש ושחט שליש דטריפה דהא נפקא חיותה שלא בשחיטה, וכן כתב הש"ך דבדרס שליש והגרים שליש ושחט שליש טריפה. ומוכרח לומר דאף מיעוט קמא דקנה חשיב שחיטה. ועל כן ה"נ כיון שנעשה טריפה ע"י שחיטה לית לן בה אף דטריפתו משום שאח"כ יהי' שלא במקום שחיטה מ"מ כיון דשחיטתו גרמה לו לא חשיב טריפה כהאי גוונא ועיין בתב"ש בדף אחרון ודו"ק: סימן כ א) בענין מחלוקת הפוסקים בשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה נלפע"ד ראי' להרמב"ם שאוסר מהא דקי"ל כר' יהודה (בדף י"ט). בהגרים שליש האמצעי ושחט שליש הראשון ושליש אחרון כשירה דאיכא רובא בשחיטה. ואי אמרת דמכי שחט רוב הקנה אף הריאה שהוא אבר אחר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. א"כ מאי מהני שחיטת רוב אחרון דהא נפקא חיותא מכי הגרים שליש האמצעי. דמהאי טעמא פוסל רב הונא משום דכליא חיותא בהגרמה ולא פליגי במציאות, ובודאי גם ר' יהודה מודה דכליא חיותא ע"י שנפסק הרוב על ידי צירוף הגרמה ושחיטה. ומ"מ מתיר ע"י שחיטת מיעוט אחרון. ומכל מקום אין ראי' מזה דאפי' אותו אבר לאו כמנחא בדיקולא ואם ניקב הוושט לאחר שחיטת רובו יהי' טריפה. דהא הקנה במקום הראוי לשחיטה לא נפסק רובו רק בצירוף שלמעלה ממקום שחיטה והוי כאבר אחר. וכמ"ש התב"ש בתורבץ הוושט שניקב לאחר שחיטת הרוב טריפה. ומדרב הונא אין ראי' להיפוך דהא טעמא דידי' משום דבתר מיפק חיותא אזלינן והוי פסול בשחיטה. וא"כ שפיר יש להוכיח מדר' יהודה דאע"ג דנפקא חיותא אעפי"כ מהני שחיטה בקנה אח"כ והוא הדין דהוי טריפות בריאה: