אבני נזר חושן משפט צג

סימן סה. ב"ה אור ליום ד' ויגש תרס"ב לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אחי וחתני השנון חריף טובא ובקי כש"ת מו"ה מאיר נ"י. מה שהקשית על הקצוה"ח סי' קפ"ב דמפרש בהא דלא מהני שליח להניח תפילין דהוי כמניח בעצמו תפילין על יד השליח והוקשה לך בשופר למה שהביא הלח"מ שיטת ר"ת דהמצוה התקיעה [מ"ש ולא השמיעה אשתבשת דוודאי התוקע שלא שמע לא יצא כדמוכח הא דתוקע בעומד על שפת הבור ותקע לתוך הבור לא יצא] ג"כ איך יוצאים השומעים יחשב כתוקע בפה אחר: אינו דומה דהקצוה"ח כתב יסוד דבריו דשליחות לא מהני רק במידי דמעשה וע"כ מה שקושר השליח בימינו כאילו יקשר המשלח, אבל מה שהתפילין מונחים על ידו של השליח כאלו מונחים על יד המשלח, אי אפשר דמה שמונחים על היד זה אינו מידי דמעשה רק מידי דממילא ולא מהני על זה שליחות, אבל מה שתוקע בפיו הוי מעשה, ומה שהשליח תקע בפיו של עצמו כאילו התוקע תקע בפיו של עצמו, ואינו דומה לתפילין דצריך שיהי' התפילין מונחין על ידו, וזה מידי דממילא כמ"ש תוס' יבמות (צ':) בסדין בציצית דהוי שב ואל תעשה משום דאין חיוב ציצית חל רק אחר שנתעטף ואז לאו מעשה עיי"ש, הרי דמה שהבגד עליו לא הוי מעשה, ומ"ש בשם אאמו"ר זצ"ל משום דשומע כעונה אינו מוכרח דלא מצינו זה רק בדיבור: אך לכאורה מוכח דאף במידי דמעשה במצוה שבגופו לא מהני שליחות, דאל"כ למ"ד לא השמיע לאזנו יצא אם עשה שליח לקרות הלל ומגילה עבורו והוא לא שמע כלל יצא והא וודאי ליתי', וע"כ אף במעשה שבגופו לא מהני שליחות, וא"כ מה שיוצאין בשופר למ"ד שהמצוה בתקיעה ע"כ משום שומע כעונה: אך ק"ל עם שבשדות ש"צ מוציאן ידי תפילה אף שאינם שומעים משמע שגם בדיבור מהני שליחות, רק במקום שאפשר לשמוע חייבוהו חכמים לשמוע בעצמו, ואף בשומע לפעמים תקנו חכמים שלא יוציאנו ש"צ כגון בתפלה שאין ש"צ מוציא את הבקי, ואפי' אינו בקי אינו מוציאו בפחות מעשרה אבל באי אפשר נעשה שליחו [בעשרה] ומוציאו ובתקיעה אינו יכול לעשות שליחו אפי' לעם שבשדות כיון דתוקע עצמו נמי אם לא שמע לא יצא, ועל השמיעה לא שייך שליחות דהוי מידי דממילא, אבל בשמע שפיר מהני שליחות על התקיעה: אחיך וחותנך הדו"ש הק' אברהם. סימן סו. ב"ה יום ד' תו"מ ח"י למ"ט מונים תרפ"ד סאכטשאב לרב אחד. בדבר אין שליח לדבר עבירה רבו הפוסקים דבטל המעשה כדברי תוס' פ"ק דמציעא (יו"ד) דבטלו הקידושין, אך בנ"ד שאין עבירה למשלח רק לשליח יש לעיין, אך הפנ"י שכתב בטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משום דעבירה לשליח שחב לאחרים ומכניס עצמו לריב לא לו והנה אף שאין עבירה למשלח שהרי מותר לתפוס לעצמו, מ"מ כיון שלשליח יש עבירה המעשה בטל משום טעמא דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין: אך הקצוה"ח סי' ק"ה סק"א השיג על הפנ"י והביא ראי' דכשאין עבירה למשלח לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה מהא דכתבו תוס' גיטין (י"ב.) בהא דהמלקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני לא זכה לו משום דכתיב לא תלקט (לו] לעני והקשו תוס' לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עיי"ש ולא תירצו משום דאין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כל שאין עבירה למשלח לא שייך אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה שנחשב מעשה המשלח ומשלח לא עשה עבירה עיי"ש: ולדידי אין ראי' מתוס', דהא אביי דאמר אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ובמקום דליכא מלקות אמאי עבר בלאו, וא"כ מזה גופא מוכח בלאו דלא תלקט דאין המעשה בטל משום אין שליח לדבר עבירה, דאי בטל איך עבר בלאו, וכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, היכי שהעבירה הוא בעושה בעצמו בזה אמרינן דע"י שליח בטל, ובאמת לא עבר, אבל במקום שכל העבירה ע"י שליח אי אפשר שיתבטל המעשה לאביי, ומאחר שאין הוכחה לסתור דברי הפנ"י נקטינן כדבריו: ואף אם לא אמר האיסור בע"פ רק שכתב בכת"י כבר ביארתי בתשובה (בא"נ יור"ד] בראי' ברורה דמ"מ אסור מה"ת, רק שאין הב"ד מענישין מלקות או קרבן משום דבקרבן לבטא בשפתים כתיב ובמלקות כתיב לא יחל "דברו", אבל מ"מ בנותן כתב איסור לאחר אסור מכמה שבועות שנזכרו בתורה ולא כתיב בהו דיבור כגון שבועת אברהם ואבימלך שלא הוזהרו אז על שבועה רק מסברא שיכול לישבע לאחר זמן ואין חילוק בזה בין בע"פ בין בכתב ובתשובה הנ"ל הארכתי לברר זה ואם אחד עשה בשוגג הי' מקום לצדד לאחר הפסח לסמוך בדרבנן על קצת פוסקים אחרונים דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, אבל מי שידע שנתן כתב איסור ומכניס עצמו לספק דרבנן הוא כמבטל איסור [וכ"ש זה שמכניס עצמו לספק לאו דבל יראה שאסור מה"ת] לכתחילה דאסור בדיעבד כמ"ש תוס' זבחים (ע"ד.) בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל אחד לים הותרו כולם וכתבו תוס' דהפיל בידים אסור בדיעבד אף דההיתר משום ספיקא דרבנן או ספק ספיקא מ"מ חשוב כמבטל איסור, וכן כתב הריב"ש בלא בדק הריאה במזיד, וה"נ בזה, וכ"ש הוא, שהרי עברו בלפני עור, ובוודאי הדבר מפורסם בעירכם הכתב איסור, ואם לאו, יוכל לפרסם, ואז יהי' החמץ אסור לאחר הפסח: הק' אברהם