אבני מילואים ריב

להפסידו ירושת אחיו כיון דאנוס הוא בתקנתא דרבנן שהוא חרגמ"ה ע"ש אלא דהכא לאו אנוס הוא כיון דהוא עצמו נשא אשה אחר שכבר נפל' לו יבמתו ולא שייך אונס בתקנתא דרגמ"ה אלא אם כבר היה לו אשה דאז שפיר יכול לומר איני מפסיד חלק ירושת אחי כיון דאנוס אני מתקנת רגמ"ה אבל זה בפשיעה נשא אשה ודומה לאשה שנדרה הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה דלאו אונס הוא. וה"נ כיון שכבר נפלה לו יבמתו והוא נשא אשה ראוי לכוף לחליצה. אלא כיון שהאחרונים חששו לדעת רבינו ברוך לומר דגבי יבמה לא גזר רגמ"ה ומש"ה דעת מהר"י לבית לוי דגם בנשא אשה שלא לכוף לחלוץ משום דאכתי איכא למימר מצות יבום קודמת כיון די"ל דלא גזר רגמ"ה ביבמה דממילא נפלה קמי' וכדעת ר"ב. אמנם כבר כתב הריב"ש סי' תק"ט שבמקום שהנושא אשה על אשתו מחייב ראשו למלך אא"כ נטל רשות ואי אפשר לו לייבם עד שיטול רשות המלך הדבר ברור שאין ממתינין לו עד שיטול רשות ע"ש. וכבר הובאו דברי ריב"ש הללו בדרכי משה סי' קס"ה וז"ל בשם הריב"ש אי קי"ל מצות יבום קודם אין כופין לחלוץ אע"פ שיש לו אשה אחרת מיהו במקום שאין רשאין לישא שתי נשים מפני אימת המלכות עד שיטול ממנו רשות אין ממתינין לו ע"ש ובמדינתנו בשום אופן אי אפשר לישא שתי נשים א"כ ודאי כופין לחלוץ וכדינא בכל מילי דכפיי' מיהו עכ"ז לאהבת השלום ולהשקיט הריב אומר אני אם היבמה בעלת ממון ראוי לעשות פשר ביניהם שיתרצה בחליצה וכמבואר ברמ"א סי' קס"ה. ואם אינה בעלת ממון אלא שהחלוץ בעקשותו בועט במצוה יראו לכוף אותו לחלוץ והדבר הזה מוטל על ראשי עם קדש המחזיקים בתורת ה' וחרדים אל דברו לכוף אותו בכל מיני כפיות לחליצה ובפרט שכבר נכוה בגחלי אש חרגמ"ה במה שנשא אשה על זקוקתו ולא שמע לקול מורים ויראו לכוף אותו לתקן אשר עיות ושומר מצוה לא ידע דבר רע ובזה יזרזו אותו למצות חליצה. והי' זה שלום על דייני ישראל. הק' ארי' ליב הכהן בע"המ קצות החשן

סימן כז

שאלה באחד שקנה דף של עץ משוח בששר ומזהב ובתוכו עגול ועטרה בראש העגול העשוי לנוי ולתפארת וקנאו מיהודי א' שקנה אותו על לימטאציאן ושום פסל ודמות לא נראה בו אך המוכר הגד להקונה שבתווך העגול היה מצוייר בסממנים צורת איזה פסל לא שקוע ולא בולט. והקונה תיקן את הדף להעמידה בבהכ"נ הקדש ועשה בו כמה שינויים. א'. מתחלה הי' בדף ההוא כמין עגולה שקועה ועמוקה עד חצי עוביו של ועתה חצב בו החרש עגולה מפולשת מעבר אל עבר ובצד של אחוריו חקק בו רבוע וישם בו טבלא של זכוכית מרובעת אשר מלפניו נראה עגולא מגו רבועא ותחת הזכוכית ההיא דיבק קלף עם שויתי. ב' מימין הטבלא של עץ הנ"ל היה בתחלה כמין חצי אופן קבוע בו ועתה הסיר אותו החרש ועשאו קטן הרבה בכדי שלא יעכב בדרך ההולכים אצלו ואח"כ חזר ודבקו להטבלא. ג' לקח חתיכה אחת מלמטה וקבעה למעלה מהעטרה. ד' עוד קבע למעלה מהעטרה מגדול אחד מצוייר פה. ה' זה כמה שנים היתה הטבלא מונחת בקרן זוית בחדר ונתעשנ' הרבה והחרש גהץ אותה יפה. ילמדנו רבינו אם אחר כל אלה מותר לקובעה אל עמוד בהכ"נ פ"ק. ע"כ דברי השואל

תשובה הנה השואל סתם דבריו ולא פירש איזה דמות ותבנית היה שם מצוייר בראשונה והנה אם לא היה שם אלא דיוקנא [פאטרעט] ודאי אין בו משום ע"ז ואינו אלא נויי ע"ז כיון שהי' בבית ע"ז. ובזה אם מכרו העכו"ם או משכנו הוי ביטול ושרי להדיוט כמו שמבואר ביו"ד סימן קמ"ו ואין חילוק בזה בין משמשי ע"ז או נוי'. אלא אם הי' בו דמות איזה אליל ממש שעובדים אותו בזה לא מהני מכרו או משכנו. מ"מ כיון שבשעה שקנאו היהודי הראשון כבר נמחקה הצורה כולה א"כ תו לית בה משום ע"ז ואע"ג דע"ז שנשברה מאלי' אסור' היינו משום דעדיין עובדים לשברי' אבל הכא ליכא ע"ז כלל כיון שנמחקה כולה תו לית בה משום ע"ז ולית בה אלא משום נוי או משמשי ע"ז ולהא מהני מכרו. דהא דלא מהני מכירה לע"ז גופה הוא משום דכיון דדמי' יקרים סובר העכו"ם דישראל הדר ומזבין לה לעכו"ם אחר ולא מבטל לה. אבל במשמשין וניין אין בהן חיבת העובדים וכמבואר בר"ן ר"פ ר' ישמעאל הובא בב"י ביו"ד סימן קל"ט ע"ש. ואם כן הכא נמחקה הצורה שעלי' ולא נשארה כי אם הטבלא שהיא נוי' ומשמי' בטלה לה ע"י המכירה. ואע"ג דבר"ן שם כתב עוד טעם אחר לחלק בין ע"ז למשמשי' שני הטעמים אמת. ועוד נראה לענ"ד דאע"ג דמכירה לא מבטלא לע"ז ממש משום דסבר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם אחר היינו דוקא בעכו"ם דמזבין לישראל בינו לב"ע בסתם. אבל מה שנמכר בהכרזה על ליצטאציאן בפני המון העם לכל המוסיף בדמים יהי' מי שיהיה צורף או חרש ודאי מבטלין אותו לגמרי דמזלזלין בהו כולי האי. ועדיף ממכרו לצורף ישראל. וא"כ להדיוט ודאי מותר. איברא לקבוע הלוח הזה בבהכ"נ לימוד דבש"ע יו"ד סי' קמ"ו אוסר ליתן נרות ששמשו לע"ז וכיבן ומכרן העכו"ם או משכון לישראל ליתן אותם לבהכ"נ וה"ה לכל דבר מצוה וכן בש"ע א"ח סי' קנ"ג כ' רמ"א דאסו' לעשות מאתנן זונ' דבר מצוה כגון בהכ"נ והוא מר' ירוחם נ"ג ע"ש וכן בא"ח סי' תרמ"ט גבי לולב של ע"ז אם נתבטל ביד העכו"ם אפי' אם נתכוין אח"כ לזכות בו יוצא בדיעבד ומשמע דלכתחלה לא יטלנו והוא ג"כ מדברי ר' ירוחם. ומוצא הדברים הוציא רבינו ירוחם מהא דאיתא בש"ס ע"ז דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה. באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט אסור כי תבעי לך כו' אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא ע"ש וכיון דלא איפשט' פסק רי"ו לחומרא דמאיס כלפי גבוה. ואע"ג דהתם מיירי קודם ביטול ורי"ו מיירי לאחר ביטול אין לחלק בכך דהתם מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דמותר להדיוט וא"כ ה"ל קודם ביטול כמו לאחר ביטול דהא קודם ביטול נמי הדקל מותר להדיוט אלא דהתורה אסרה לגבוה במחובר כמו נעבד בבעלי חיים דמותר להדיוט ואסור לגבוה דאין האיסור לגבוה משום שהוא עכשיו ע"ז דהא בעלי חיים לא מתסר להדיוט אלא משום שהיה נעבד והעובדו בסייף לכך אסור לגבוה. וה"ה מחובר אף דאינו אסור להדיוט מ"מ הרי היה נעבד והעובדו היה חייב ומצד זה אין חילוק בין בטלו או לא בטלו וכן מוכח בתוס' שם ד"ה מי מאיס שכתבו ז"ל ריש לקיש אית ליה שפיר דרבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל הכא מיירי לאחר ביטול ובעי אי מאיס לכתחלה או לא ע"ש. ופי' מהרשא דמ"ש תוס' דהכא מיירי אחר ביטול היינו כיון דמותר להדיוט הוי כמו אחר ביטול ע"ש וזה כמ"ש ומהך דריש לקיש הוציא רי"ו דינו. מהך דרבא ליכא למשמע דלאחר ביטול פסול לכתחלה לדבר מצוה דלפמ"ש התוס' רבא מיירי קודם ביטול ואפ"ה יצא בדיעבד דמצו' לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל וא"כ איכא למימר דוקא קודם ביטול דאסור להדיוט הוא דמאיס לגבוה אבל לאחר ביטול דמותר להדיוט י"ל דאפי' למצוה שרי לכתחלה. אע"כ דרי"ו הוציא דינו מהך דר"ל דבמחובר דמותר להדיוט ואפ"ה מאיס לגבוה וכיון דאמאיס לגבוה ה"ה דפסול לדבר מצוה לכתחלה ואע"ג דנעבד בבע"ח ואתנן אפילו בדיעבד נמי פסולין לקרבן היינו דוקא בבית י"י אלקיך אבל לשאר דבר מצוה אינו אסור אלא לכתחלה

ובספר פרי מגדים סי' תקפ"ו ראיתי שכתב בהך דנרות עכו"ם שכיבן ונתבטלו דאסורין לדבר מצוה מטעם דחוי מעיקרא דאדחי מנר תפלה כמו נתבטלה ביו"ט אבל בלא דחוי דמעיקרא י"ל דשרי לדעה קמייתא ע"ש. ר"ל הך דעה דס"ל דרבא מיירי קודם ביטול ע"ש. ולענ"ד אין דין דחוי שייך אלא במצות לולב וכסוי דם ושאר מצות של חובה אבל בנדבה לבה"כ לא שייך דין דחוי. וכן רבינו ירוחם לא הוציא דינו אלא מהך דר"ל דבעי גבי דקל מהו לולבו למצוה ולא למדו מהך דדקל שנתבטל ולענין דחוי והר"ן שם פרק כל הצלמים כתב ז"ל ואיכא למידק והיכא מספקא ליה מחובר דשרי להדיוט אי אסור לדבר מצוה הא אפי' תלוש דאסור להדיוט לענין מצוה יצא דאיתא פרק לולב הגזול אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא כו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כו' תירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה דוקא הוא דאיבעיא ליה דנהי דדיעבד יצא אבל לכתחלה מאיס. אבל הרמב"ן ז"ל כתב מדאמרי' לענין מצוה כלגבוה דמי כל דלגבוה ודאי אפילו בדיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן דפסול ואם עלה ירד וכיון שכן ע"כ ר"ל דבעי הכא לית ליה דרבא אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול ומחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי ומיפסל אפי' בדיעבד או לא. ולענין הלכה קי"ל כרבא וכרב יהודה דבתראי נינהו עכ"ל ובפ' לולב הגזול כתב הר"ן ז"ל והא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה