אבני מילואים רד

אוסרה לעולם שאין לדבר קצבה אימתי תחיה המכה לכן לשיטת התוס' די לטמאה בשעת וסתה כיון שהי' לה וסת קודם לכן אבל אחר הוסת כיון שאינה מרגשת שבא מן המקור תולין הכל במכה וחשבי' לה הפסק טהרה וספירת נקיים. ובהכי ניחא לן דברי מהרי"ל בסי' כ"ה שכתב שיש להתירה בין עונה לעונה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן ע"ש. ולכאורה קשה דאדרבא למ"ד וסתות דאורייתא טפי יש להתירה בין עונה לעונה דחזקה אלימתא היא אורח בזמנו בא. וראיתי בספר כו"פ שעמד בזה ומפרש כונת מהרי"ל אפי' למ"ד וסת דרבנן ע"ש. ואין זה במשמע בדברי מהרי"ל. ולפמ"ש ניחא דדוקא למ"ד וסתות דרבנן דאין מחזיקין אותה ברואה בשעת וסת אלא משום דאינה מרגשת שבא מן המכה לכן שלא בשעת וסתה אנו מקילין ותולין במכה מטעם זה בעצמו כיון שלא הרגישה שבא מן המקור וחשבינן לי' להפסק טהר' ולבדיקת נקיים ומשום דאל"כ אתה אוסרה לעולם. וכיון דמדרבנן הוא היכא דלא אפשר מקלינן. אבל למ"ד וסתות דאורייתא וא"כ הוחזקה לרואה ודאית בשעת וסת וצריכה ז' נקיים מדינא וזו הואיל ורואה תמיד מחמת המכה אין לה נקיים. וחזקת היתר אין לה בימי הספירה כדמוכח מדברי הראשונים שכתבו דילפי' דע"א נאמן באיסורין מנדה דכתיב וספרה לה. ואס"ד דתוך ז' יש לה חזקת היתר לא מוכח כלל דע"א נאמן דלאו אהימנותא דידה סמכינן אלא אחזקה ואין לומר דילפינן מדנאמנת על הפסק טהרה דלא משמע כן מדברי תוס' אלא מספירת ז' נקיים ילפינן וכן מבואר להדיא בחי' הר"ן רפ"ק דגיטין שכתב ז"ל ע"א נאמן כו' אלא מוספרה לה נפקא לן כו' וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מא"ל דהא אתחזיק איסורא ליתא דכל שראתה טובלת בסוף שבעה ויוצאת מאיסורא הראשון אלא מיהו אי לאו דע"א נאמן באיסורין הי' לו לחוש שמא ראתה לאחר מיכן זה נ"ל. עכ"ל:

מבואר דכל ימי הספירה אין לה חזקה שלא תראה וראוי לחוש שמא ראתה אח"כ שיש לה מכה ורואה תמיד אי אפשר להתירה בין וסת לוסת כיון שהוחזקה רואה ודאית בשעת וסתה למ"ד וסתות דאורייתא. לכך כתב מהרי"ל דלמ"ד וסתות דרבנן מתירין אותה בין עונה לעונה וכנ"ל עוד נראה לי בשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל דאפי' בשעת וסתה תולה במכתה. ודלא תקשי וכי לעולם לא תטמא הרי הי' לה וסת קודם המכה וכמ"ש תוס'. די"ל דאפשר לה שתטמא כשתרגיש כשנפתח מקורה דזה הוי הרגשה גמורה ואפי' כשיש לה מכה במקור יכולה להרגיש פתיחת המקור. וכן ברואה תמיד תוך מ"ר שהיא טהורה לדעת הרשב"א והר"ן אפילו בשעת וסתה. ולכאורה תקשי מתי תטמא ה"נ שתרגיש שנפתח מקורה תטמא. ולכאורה הי' נראה אין כאן משום הרגשה וכמו שאמרו בש"ס אימר הרגשת מ"ר הוא. אלא דשאני התם שמרגשת צער בעלמא שפיר י"ל הרגשת מ"ר הוא ועיין פ' הרואה כתם דאמרי' לעולם דארגשה ואימר הרגשת עד הוי ופירש"י שציערתה בדיקת העד ע"ש והיינו משום דהרגשת צער בעלמא נמי הוי הרגש' להכי קאמר דהכא איירי במרגשת צער ואימר הרגשת עד או מ"ר. אבל אם הרגישה ממש שנפתח מקורה אפילו בשעת בדיקת העד או בשעת תשמיש יכולה היא שתבחין ותדע בבירור שנפתח מקור וממנו דם יוצא ולא אמרי' גבה שמא דהא הרגשת עד או שמש הוא כיון שמרגשת בבירור שנפתח המקור. ותדע דהא אמרינן המשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי כו' ומנא ידעה בודאי שנטמאת עד שאמרו שהוא חייב כרת אם לא פירש באבר מת. אלא ודאי שהרגישה שנפתח מקורה והרגשה זו יכולה להיות אפי' עם הרגשת עד ושמש או מ"ר. ועיין בתשו' ח"צ סימן מ"ו. וראיתי בס' ח"ד שכתב דאם בבירור ראתה דם שלא בהרגשה תוך ז' נקיים דסותר' משום דדם שלא בהרגש' טמא לטהרות משום דמקור מקומו טמא והוי טומא' מפסקת ביניהם כו' ועוד דבדף מ"ב אמרינן כיון דמטמא בפנים כבחוץ ה"ל רואה וה"נ הא מטמא מבפני' כבחוץ ע"ש. ודבריו אינן מוכרחין דדוקא פולטת ש"ז היא דסותרת לפי דנפקא לן מדם יהי' זובה ע"ש ברש"י ואין זה ענין לדם שלא בהרגש' ומה שאמרו לפי שמטמא בפנים כבחוץ הו"ל רואה לא נאמר אלא בש"ז דמרבי לי' קרא כדאיתא שם דכתיב דם יהי' זובה אבל דם בלא הרגש' דאינו אלא משום מקור מקומו טמא ואינו מטמא האש' טומאת ערב אלא ביציאתו לחוץ וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בחי' לנדה ע"ש. ולפי דברי ח"ד יהי' דם מכה שבמקור סותר ז' נקיים לפ"מ שהבינו כו"פ ונ"ב בדעת הרמב"ם דדם מכה שבמקור טמא. וזה לא נאמר כלל. א"ו כמ"ש. מיהו כבר כתבנו דהרמב"ם פסק בהדיא דם מכה שבמקור טהור. איברא גם דם בלא הרגש' אינו סותר נקיים דמקור מקומו טמא אינו אלא ביציאתו לחוץ וש"מ נוגעת הוי ולא רואה. ובמצאה דם תוך מ"ד כתב הרמ"א סי' קצ"א ז"ל אבל אשה שרגיל' לראות דם במ"ר ומרגשת כאב בשע' שמטלת מים כגון החולי שקורין הארי"ן ווינ"ד נרא' דיש להתיר בכל ענין כו' ואפילו אם מצא' דם אחר הטלת מ"ר כשמקנחת עצמ' טהור' דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאת הדם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה הוא. אך יש מחמירין שלא להתיר רק באש' שיש לה וסת להצריכ' בדיק' דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמ' היטב בחורין ובסדקין כו' ואם בדק' עצמ' ג"פ כה"ג ומצא' המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיק' שלא בשעת וסתה דחזק' דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאת אותו אלא לאחר שהשתינ' ע"ש

ובשו"ת נ"ב סימן מ"ח השיג בזה על פסק רמ"א במ"ש שתבדוק ג"פ דכיון דמוכח דמן הצדדים הוא מה לנו אם יש מכה בצדדין או לא. אטו המכ' מטהר הדם היוצא מן המכ' הוא המטהר ומה לנו בדם אם יוצא מן המכ' או מן הבשר או מאיז' וריד שבצדדין כיון שנתברר שיש לאש' זו סבה הגורם להוציא דם מן הצדדין תולה בו שלא בשעת וסתה ע"ש. וכ"כ עוד בספרו דגול מרבבה סי' קצ"א ע"ש. אמנם לענ"ד נראין דברי רמ"א נכונים. והוא דודאי מ"ש בש"ך דהך בדיק' לאו מעליותא וספוקי הוי מספקא לי' למוהרי"ל לסמוך עלי'. שפיר קאמר הגאון בעל נו"ב דאין לך בדיק' יותר יפה מבדיקת המוך. איברא לא אתברר לן בבדיק' זו אלא שבפעם הזאת שאנו בודקין ומוצאין המוך נקי ע"כ הדם שבא עתה עם המ"ר מן הצדדין הוא בא. ובחזק' זו יש בידינו להתיר הדם הזה שדם הצדדין הוא בבירור. אך לענין להתירה אח"כ בלא בדיקה אין כאן ראי' במה שיצא עתה פעם אחת דם מן הצדדין. שהרי בכל הנשים נמצא דם בצדדי' ויוצא ג"כ לפעמים ואפ"ה כל הדמים הנמצאים בפרוזדור חזקתן מן המקור לפי שרוב דמים מן המקור וה"נ אין כאן ראי' על כל הדמים שיצאו ממנה אח"כ שהם מן הצדדים. אדרבא במה שנמצא אח"כ בלא בדיק' אמרי' חזקתן מן המקור לכך כתב שצריכ' בדיק' ג"פ וכיון שהוחזק' ג"פ אמרי' ודאי דם מכה שבצדדין הוא ושוב א"צ בדיק' ועדיין צריכ' שתרגיש כאב דבזה כיון שהוחזק' ג"פ מן הצדדים ולא מן המקור איגלאי מלתא דדם מכה הוא ולכך כל דם שרוא' אחר כך אפילו בלא בדיקה תולין במכתה: א

) אמנם לענין אותו הפעם שבדק' עצמ' ע"י המוך ומצאה אותו