אבני מילואים רג

דם לבן וצלול כמ"ש רש"י ז"ל שם דמטמא דמקור מקומו טמא וא"כ ה"ה כל מראות טהורות הבאות מן המקור כמו לבן וירוק ג"כ הדם טמא דלא גרע מב' טיפי מרגליות. וכן ראיתי בתשו' נ"ב שכתב כן בפשיטות בחי"ד סי' נ"ז ז"ל וא"כ ע"כ דם מכה שבמקור ודם לבן או ירוק המטמאין אדם ע"כ אם הטומאה הן מחמת עצמן ע"ש. וברמב"ם פ"א מהל' משכב ומושב הלכ' ח' כתב להדיא ז"ל אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא וזה שותת ויורד ע"ש. וכן הוא בש"ס פ' כל היד דף י"ט ע"ש דלא פליגי אלא בנדה שראת' ירוק ומשום משקה. אבל אשה שראתה בתחל' ירוק לכ"ע הדם טהור ולמה יגרע משתי טיפי מרגליות אם לא שנאמר כמ"ש הרא"ה בס' החינוך פ' תזריע דהמראות הטהורות כמו ירוק ולבן החכמים חקרו שאינן באות מן המקור ע"ש. אבל לא משמע כן בשאר המחברים ולכן בכל זה צריך עיון כעת

והנה ביש לה וסת דפסק הרמ"א דבשעת וסתה אינה תולה במכה דא"כ לא תטמא לעולם והוא ע"פ שיטת תוס' נדה דף ט"ז ד"ה ומ"ס וסתות דרבנן וז"ל נראה דוקא במרגשת שדם זה בא מן המכה ואפ"ה אם זמן וסתה היא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא דם אבל אם אינ' מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"ה וכי לעולם לא תהי' נדה והלא קודם מכה הי' לה וסת עכ"ל. אמנם דעת הרשב"א דאפי' אינה מרגשת שדם זה בא מן המכה נמי אינה חוששת לוסתה כיון דקי"ל וסתות דרבנן וז"ל בתה"א בדיני כתמים וקי"ל כאוקימתא דרבינא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שהיא רואה דם אפי' בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכ' בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואע"פ שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסת' שהרי דם לפניך י"ל ההיא מדרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמלתא אבל הכא ליכא למיקם אמלתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא"כ אף אתה אוסרה לבעלה לעולם עכ"ל. וקשה לי בדברי הרשב"א במ"ש שא"כ אף אתה אוסרה לבעלה לעולם שהרי לא באנו לאוסר' אלא בשעת וסת' ובין וסת לוסת תהא טהורה ואשה שאין לה מכה נמי אינן טהורות אלא בין וסת לוסת ובשעת וסתן אסורות. גם הר"ן בחידושיו דף ע"ז כתב ז"ל הרוא' דם מחמת מכה אפי' תוך ימי נדת' טהור' דאע"ג דאמרינן תבדק הכא כיון דלא אפשר למיבדק טהור' שאין דנין אפשר משא"א דכיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא היכא דאפשר עכ"ל והא אפשר ואפשר להתירה בין וסת לוסת כמו שאר נשים דעלמא. ונראה כונתם דכיון דאפי' נדה צריכ' הפסק טהרה ואם לא הפסיק' בטהר' הרי היא בחזקת טמאה כדאי' בנדה דף ס"ח וזבה צריכ' ז' נקיים ומש"ה כשבאנו לטמאות' בשעת וסתה אתה אוסרה על בעלה לעולם דלפעמים לא יהי' לה הפסק טהרה לעולם כל זמן שלא תחי' המכה ויהי' הדם זב ממנה. ולא מיבעי' עכשיו שצריכין ז' נקיים מחומרא דר"ז שלא יהיו לה ז' נקיים אלא אפי' בימי תנאים כיון דנדה צריכ' הפסק טהרה וזו שיש לה מכה במקור יהי' דמה בבשר' ולא תפסוק בטהר' ותהי' אסור' לעולם לכך הקילו חז"ל על הוסתות שהן מדרבנן כיון דאי אפשר. ואם כי לפעמים יהי' לה הפסק טהר' כיון דיש לה מכה במקור אי אפשר לעמוד על זה אימת תוכל להפסיק בטהר' ומתי לא תוכל לכך הקילו וחשיב לה אי אפשר. ותוס' דס"ל דאם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה בשעת וסתה מודו דאין אוסרין אותה לעולם דהא כתבו הפוסקים דבין עונה לעונ' מותרת אלא דס"ל דכיון דמדינא תולה במכת' אלא דבשעת הוסת הוכרחנו לטמאות' משום דאל"כ וכי לעולם לא תהי' נדה והרי קודם המכה הי' לה וסת א"כ אין אנו מטמאין אלא אותו הדם שבשעת וסת' ותיכף אחר הוסת תולין הכל בדם המכה וחשבינן לה הפסק טהר' ומתירין אותה לבעל' אחר ז' ימים אע"ג דלא פסקו הדמים שהרי אנו תולין אותן בדם מכה וראיתי להרב בעל חות דעת סי' קצ"ו שכתב דביש לה מכה דטמא' בשעת וסתה צריכ' הפסק טהר' ובדיק' אחת תוך ז' נקיים ע"ש. ולא משמע כן מלשון הפוסקים וכבר הוכחנו מדברי הרשב"א שכתב דא"כ אתה אוסר על בעלה לעולם דמשמע שאין לה הפסק טהרה ולכך הוצרך להקל לגמרי על הוסתות שלא תטמא בשעת וסתה כדי שלא תיאסר עי"כ לעולם. ותוס' דס"ל דטמאה בשעת וסתה ע"כ ס"ל דכיון דקודם מכה הי' לה וסת גם עתה אנו תולין שעת וסתה בדם נדה ושלא בשעת וסתה בדם מכתה וכמ"ש. ונרא' דכיון דבשבע' נקיים לא מקרי חזקת איסור וכמ"ש בס' ש"ש ש"ג פי"א מהא דכתבו תוס' ריש גיטין ד"ה עד אחד נאמן באיסורין ואם תאמר מנא לן דעד אחד נאמן באיסורין ויש לומר דילפי' מנדה דדרשינן סוף פרק המדיר וספרה לה לעצמה. וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזק' שתהא רוא' כל שבעה וכשעברו שבע' טהור' ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול ע"כ וכ"כ תוס' פרק האשה רבה דף פ"ח ד"ה ברי לי וז"ל וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא נמי ואור"י נדה שעכשיו ראת' מ"מ לא אתחזיק איסורא שתרא' כך לעולם עכ"ל. מבואר מדבריהם דלא מקרי אתחזיק איסורא במה שראת' פעם אחת שתרא' כך לעולם. ומש"ה ביש לה מכה א"צ להפסקת טהר' ולבדיק' בז' נקיים דמדינא אפי' בשעת וסתה ה"ל לאוקמ' בחזקת טהור' ולתלות במכה אלא כיון דהי' לה וסת קודם לכן מחזיקין אות' ברוא' ביום וסתה לחוד ותו לא ותטהר לבעל' אחר ז' ימים

ובש"ות נ"ב סימן נ"ז נסתפק לדעת התוס' תוך ז' נקיים אי מקרי אתחזיק איסורא ע"ש. והדברים ברורים דזה לא מקרי אתחזיק איסורא דא"כ לא הית' נאמנת תוך שבעה נקיים על ספירת' דהא עד אחד א"נ נגד חזקת איסור אלא על כרחך דליכא חזקת איסור ואף על גב דקודם שטבל' עדיין טמא' אין מחזיקין מאיסור לאיסור לומר כיון שראת' פעם א' חזקה שתרא' עוד וכמ"ש בס' ש"ש ש"ו פ"ו ע"ש. ונרא' דאפי' קודם שהפסיק' בטהר' לא מקרי חזק' איסור ואפי' ביום ראשון דמעין פתוח מ"מ לא מקרי חזקת טומא' וראי' מהא דכתב הר"ן בחי' רפ"ק דגיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורין וז"ל וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מאי א"ל דהא אתחזק איסורא ליתא דכל שראת' טובלת בסוף שבע' ויוצא' מאיסור' הראשון אלא מיהו אי לאו ע"א נאמן באיסורין הי' לו לחוש שמא ראת' אח"כ זה נ"ל עכ"ל. ואי נימא דכל שלא הפסיק' בטהר' היא בחזקת טומא' ודאית א"כ פרסה נדה עמו במט' היאך היא נאמנת לומר שהפסיק' בטהר' הא אין ע"א נאמן היכא דאתחזיק איסורא אלא אפילו ביום ראשון ולא הפסיק' בטהר' לא מקרי חזקת איסור ודאי. ולכך באשה שיש לה מכה במקור שאינ' יכולה להפסיק בטהר' ודאית כל זמן שלא חיתה המכה תלינן הכל בדם מכה כיון דוסתות דרבנן ובתחל' לא החזקנו אותה ברוא' ודאית אלא משום שהי' לה וסת קודם שנתהו' לה המכה ודי לה ביום וסתה. ובנ"ב פשיטא לי' דכל זמן שלא הפסיק' בטהר' היא בחזקת טמא' וע"ש והעיקר כמ"ש דאפילו קודם הפסק טהר' אינ' בחזקת טומאה ודאית

אמנם בזה נראה עיקר כמ"ש בנ"ב שם סי' נ"ט ז"ל ועיקר הבדיקה היא משום דבשעת בדיקה היא נותנת דעת' להרגיש אם דם יוצא מן המקור ומה שאינה מרגשת שהדם יוצא מן המקור מקרי הפסק טהרה עכ"ל וע"ש. ולפ"ז גם עד שלא חיתה המכה אפשר לה להפסיק בטהרה שנותנת דעתה להרגיש אם נפתח מקורה והדם יוצא מן המקור דכשם שיכולה להרגיש שדם זה יוצא מן המכה כן תוכל להרגיש שדם זה בא מן המקור וכל שאינה מרגשת שדם זה בא מן המקור מקרי הפסק טהרה ובדיקה תוך ז' נקיים ומטעמא דכתיבנא משום דאל"ה אתה