אבני מילואים רא

א"נ כגון דשמע חברי' דאשתבע דלא ליכול כו' ואמר איהו ואנא כוותך. אבל בתפיס בנדר חייל נדרא עליה כדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים עכ"ד. ומהרי"ט ז"ל בעוצם פלפולו שם העלה ז"ל וכך נ"ל בירורן של דברים דשלשה חלוקין הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשי' מחפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה כו' ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר וא"צ לאסור עצמו על החפץ תדע שאלו אמר הריני מושבע לאו כלום הוא עד שיוציא עכשיו שבועה מפיו ואם אמר הריני נזיר מהני משום דנתפסה קדושה בגופו כו' ומתוך דברינו אנו למדין שהנזיר שהתפיס גרוגרות ביין שאמר הרי אלו כיין נראה בעיני דלאו כלום הוא שזה היין לא נאסר מחמת נדרו שלא חל איסור על גוף היין אלא כיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו כמו שאסרה התור' עלינו החלב והדם וה"ל כנדר בדבר האסור עכ"ל וע"ש. ובסימן נ"ד דעת הרב מ' יחיאל באסאן שכתב וז"ל ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר. אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן איבריו ופיו לשתיית יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להכנס באהל המת לכן דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב איבריו או כולם אסורים בדברים אלו ואם כן האומר הריני נזיר כאלו פירש פיו ליין ושערו לתגלחת כו' ע"ש

והנה אי נימא דנזיר איסור חפצא שאוסר עליו ג' מינין אלו וכדעת מהרי"ן לב או איסור גברא שאוסר אבריו לג' מינין וכדעת מהר"י באסאן א"כ ה"ל איסור השוה בכל כיון שאין כאן איסור אלא מאי דרמי על נפשי' והכל נודרין אחד איש וא' אשה. אבל אי נימא דנזיר הוי תואר קדושה שמקבל ע"ע והאיסורין הן איסורי תורה דרמי על תואר קדושתו כמו כהן דרמי עליו מצות יתרות א"כ ה"ל איסור שאינו שוה בכל כיון שאינו נוהג אלא בתואר נזיר וכמו איסורי כהונה שאינו שוה בכל. ואע"ג דהכל נודרין בנזיר היינו אם יפליא בנזירות יהיה עליו תואר קדושת נזיר מ"מ איסור תורה אינו אלא במי שנתקדש גופו בתואר נזיר וא"כ אינו שוה בכל. לפ"ז הך סוגיא דפ' ג' מינין דס"ל דנזיר ה"ל אינו ש"ב ס"ל דנזיר התורה אסרה עליו אותן דברים דומיא דכהן. והך סוגיא דפ' ב' נזירים דס"ל דנזיר הוי איסור השוה בכל ס"ל דנזיר הוי איסור חפצא או איסור גברא שאסר על עצמו כשאר נדרים ושבועות והוי בכל. ודו"ק

ומעתה אפשר לנו לומר דגם הא דאמרו בש"ס איסור נזיר קיל דאיתי' בשאלה תלי' נמי בהך סברא. דאי נימא דאיסורי נזיר הן איסור חפצא או גברא שאסר על עצמו ודאי איתנהו בשאלה כשאר נדרים ושבועות. אבל אי נימא דאיסורי נזיר איסורי תורה הן דרמי' על קדושת נזיר. הני איסורי ליתנהו בשאלה דנהי דמצי למישאל אקדושת נזרו ולעקור נזירותו. אבל הני איסורי לא קילי למישאל עלייהו וכל זמן שלא נשאל על נזירותו הרי הן עליו כשאר איסורי תורה כמו חלב ודם דבעצם האיסורין ליכא שאלה. וראיה לזה נראה מהא דאיתא בפסחים דף פ"ג דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דכתיב והנותר ממנו עד בוקר גו' הא ל"ה הוי דחי עשה דשריפת קדשים ל"ת די"ט. וקדשים איתי' בשאלה וקיל ליה עשה דשריפת קדשים אלא ודאי כיון דכל זמן דלא אתשל ההקדש ה"ל שריפת קדשים מצות התורה. ה"נ בנזיר כל זמן שלא נשאל על נזרו ה"ל איסוריו איסורי תורה וליתנהו בשאלה וחמירי. ולפ"ז יתישבו דברי הרמב"ם שכתב דלא חשיב עשה ול"ת משום דימי חלוטו אין עולין. והשיגו עליו דבפ"ק דיבמות מבואר שאינו מטעם זה אלא משום דאיתי' בשאלה ולפמ"ש נראה דס"ל להרמב"ם כהך סוגיא דפ' ג' מינין דנזיר הוי איסור תורה וה"ל איסור שאינו ש"ב וכיון דאיסורייהו תורה ליתנהו בשאלה וכמ"ש לפני זה ותו לא קילי. והך סוגיא דפ"ק דיבמות דקאמר בנזיר שכן ישנו בשאלה ע"כ ס"ל כסוגי' דפ' ב' נזירים דנזיר הוי אסור חפצא או גברא דאסר על נפשי' והוי שוה בכל ואיתי' בשאלה וצדקו בזה דברי מהרש"א שמוחק שם גרסת רש"ל ברש"י דע"כ סוגיא דהתם ס"ל דנזיר הוי ש"ב מדקאמר דאיתי' בשאלה וכנ"ל. אכן הרמב"ם ס"ל כסוגיא דפ' ג' מינין דנזיר הוי איסור תורה וליתי' בשאלה לכך הוצרך לומר טעם אחר משום דימי חלוטו אין עולין. והשתא ניחא אף מאי דקשיא לן בדברי הרמב"ם דאכתי איכא עשה דככל היוצא מפיו יעשה. דהך עשה ודאי קיל דאיתי' בשאלה שאינו אלא מה שאסר על עצמו כשאר נדרים ושבועות בש"ס דלא קאמר האי טעמא דהרמב"ם דימי חלוטו אין עולין לו משום דבעי לתרוצי דלא תקשי הא איכא עשה דככל היוצא מפיו ולאו בל יחל. להכי קאמר טעם הכולל לכל האסורים לפי שיטת אותה סוגיא דנזיר ה"ל איסור חפצא וכולהו איתנהו בשאלה. והרמב"ם לפי שטתו דנזיר ה"ל איסור תורה ולא שייך ביה למימר דאיתי' בשאלה דכל זמן שלא נשאל על נזירותו ה"ל כמו איסור חלב ודם וכנ"ל הוצרך לחדש טעמ' דידיה דימי חלוטו אין עולין וליכא עשה דגדל פרע. נמצא עכשיו אנו צריכין לטעמא דש"ס ולטעמא דהרמב"ם ודו"ק

ובדעת הראב"ד יש לומר דהא דנזיר איתי' בשאלה ושוה בכל היינו איסור בל יחל ועשה דככל היוצא מפיו אבל עשה דגדל פרע ותער לא יעבור ה"ל איסור תורה וליתנהו בשאלה אמנם הוי להו אינו שוה בכל וכדברירנא לעיל. נמצא יכולין אנו לומר הא דתגלחת מצורע דחי עשה ול"ת דנזיר. היינו משום דעשה דגדל פרע ותער לא יעבור מדחו משום דה"ל איסור שאינו ש"ב. ועשה דככל היוצא מפיו ובל יחל מדחו משום דאיתנהו בשאלה ואין צורך לטעמו של הרמב"ם ז"ל ותתישב בזה סוגית הש"ס פ"ק דיבמות דמעיקרא מייתי לה מראשו דדחי הקפה ופריך מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל אלא אייתי מראשו דדחי נזירות וע"כ אין כונתו על עשה דגדל פרע ול"ת דתער לא יעבור דהני נמי אינו שוה בכל. אלא הכונה על עשה דככל היוצא מפיו ול"ת דבל יחל לכך שפיר דחי דהני איתנהו בשאלה. מיהו בפ' ב' נזירין דאמרי' כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן אינו שוה בכל אכתי תקשי נילף כהן מנזיר במה שדוחה עשה דגדל פרע ול"ת דתער לא יעבור דהני ליתנהו בשאלה שהרי הם איסורי תורה ואי משום דאינו ש"ב הא כהן נמי אינו שוה בכל ע"כ צ"ל כטעם הרמב"ם דעשה דקדוש יהיה גדל פרע ליתי' הכא כיון דימי חלוטו אינן עולין ודו"ק

סימן כג

שאלה אשה שאינה יכולה ליטהר לבעלה מחמת שיוצא ממנה תמיד כעין מראה דם בשעת הטלת מ"ר דהיינו שהדם יוצא ממנה עם המ"ר וכמה פעמים בדקה עצמה אחר הטלת מ"ר בקינוח עד ומצאה גם על העד מראה דם. אך עתה כבר בדקה עצמה ג"פ אחר הטלת מ"ר ומצאה העד נקי ומאז שוב אינה חוששה לו וא"צ לבדוק אחר זה. ולא נשאר לה זולת מה שרואה עם מ"ר. ולעיתים זב ממנה איזה פעם אחר הטלת מ"ר דהיינו תיכף בהפסק מ"ר זב ממנה המראה הנ"ל בלי הפסק. ומתחלה היתה מרגשת כאב בגבה בשעת הטלת מ"ר. וזה כמה שבועות שאינה מרגשת כאב כלל והצד החמור שבאשה זו הוא שאין לה וסת וזה ערך ב' חדשים שפסקה מלראות ואינה רואה בשום פעם זולת בשעת עשיית צרכיה והאשה ההיא צווחת בקול מר בוכה ומיללת במר נפשה כי בעלה רוצה לגרשה עבור זה ומבקשת למצוא לה תקנה. גם האשה ההיא טמאה ודאית מן הראיה שראתה זה ערך ב' חדשים. ע"כ תורף דברי השואל

תשובה דבר זה כבר נפתח בגדולים יסודי עולם. מהרי"ל בתשובתו סי' כ"ה כתב ז"ל ואנא הפעוט כו' אמינא לדקדק ולמצוא היתר להאשה בכה"ג בשעה שהמ"ר מצערות אותה אז תבדוק עצמה קודם הטלת מ"ר במוך לבן ולאחר הבדיקה תשים המוך בעומק לתוך בית הרחם למעלה מהנקב שיוצאין ממנו המ"ר ולאח"כ תטיל מ"ר ואז אם המ"רג מצערות אותה בשעה שיוצאין מן הנקב ונמצא דם בתוך הספל והמוך שהכניסה באותו מקום הוא נקי. אז אין לפקפק דודאי בא עם השתן ולא בא מן המקור. דאי בא מן המקור דרך בה"ר ה"ל להמצא על המוך כו' ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת בשעת הטלת מ"ר מוכחא מלתא שבא הדם עם המ"ר ממקום המ"ר ע"ש והובא ברמ"א סי' קצ"א ובתשובת מהר"י ווייל סי' ר"ג כתב ג"כ מזה באשה שראתה עם מ"ר ע"ש באותן שרואות הארי"ן ווינד"א כו' אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כו' להכניס מוך נקי כו' והזהרתי אתהן קודם שיכניסו המוך שיבדקו יפה בחורין ובסדקין ובעומק ככל דין בדיקה ואח"כ יכניסו המוך הרבה בעומק כל מה שתוכל ואח"כ תטיל מים ואחר הטלת מ"ר תקנח יפה יפה ואם תצטרך תרחץ באותו מקום שמקנחת דהיינו מקום הכתלי' או בית החיצון כי הנשים יודעת באיזה מקום מ"ר מגיעות