אבני מילואים ר

כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה כו' והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעתו וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר כי אם ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך באה עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותה עכ"ל. ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א אני שונה בראש מס' יבמות משום דה"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל. ובפ"ח מהל' טומאת צרעת כתב הרמב"ם ז"ל כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח ב' שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר הפשיון ותגלחתו כשירה בכל אדם שנאמר והתגלח וכן כשירה בכל דבר ואפי' הי' נזיר ה"ז מגלח עכ"ל והיא בת"כ. ובמש"ל שם כתב ז"ל אלא שאני תמי' בזה דמלישנא דת"כ דמייתי מרן ז"ל משמע דדרשי מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגילח לרבות אפי' נזיר ולרבינו ניחא דאצטריך קרא משום דמיירי בימי הסגר ועולין לו. אך לטעמא דהראב"ד למה לי קרא תיפוק לי' דעשה ול"ת דנזיר קילי ודחי להו עשה דמצורע ואולי עשה זו דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו מוני המצות בכלל העשין ואינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון ול"ד לתגלחת מצוה דכתיב וגילח שהוא עשה גמור וכמו שמנו אותה מוני המצות ומש"ה אצטריך הכא קרא לרבויי נזיר לתגלחת וצ"ע עכ"ל. ובתוספתא דנזיר פ"ז שנינו כיצד הותר מכלל תגלחת מצורע מוחלט ה"ז מגלח ואצ"ל מצרעתו אלא אפי' ליתן סימן לנתקו אם פשה ואם לא פשה ע"כ ע"ש. מבואר להדיא דזה שאינו אלא לסימן הפשיון קילא מתגלחת מצורע מדתני אפי' ליתן סימן כו' א"כ בודאי צריך קרא דאפילו ליתן סימן לנתקו נזיר מתגלח. אלא דאיפכא קשיא דלמה לי קרא דראשו גבי תגלחת מצורע כיון דכתיב והתגלח לרבות נזיר לתגלחת נתק שאינו אלא לסימן הפשיון כ"ש תגלחת מצורע וצ"ע

וברפ"ק דיבמו' דף ה' דריש קראי דעשה דוח' ל"ת ויליף לה מראשו דמצורע ראשו מה ת"ל לפי שנא' לא תקיפו פאת ראשיכם כו' ע"ש בסוגיא. ואיכא למידק ראשו במצורע למה לי דעשה דוחה ל"ת נילף מנזיר דכתיב וגילח את ראש שער נזרו דאית בהו לאו דהקפה ודחי העשה ל"ת כיון דתגלחת נזיר בהקפת הראש היא כדאיתא בנזיר דף מ' ע"ש בתוספות ד"ה ומה נזיר דאיסורא קא עביד ע"ש. וכיון דהאי תנא סבר הקפת כל הראש שמה הקפה נילף מנזיר. ושם בסוגיא יליף מראשו דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו. איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה דאי לת"ה הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ובתוס' שם ד"ה ואכתי אצטריך לפי מה דאמר שם האי תנא דראשו דדחי לאו דפאת זקנם לא יגלחו אם היה מצורע וכהן ודחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל והקשו בזה מכמה דוכתי דעשה אינו דוחה ל"ת ועשה אפי' אינו שוה בכל ואמאי לא יליף ממצורע וכהן דאיכא עשה דקדושי' יהיו. וז"ל ויש מפרשים דמזקנו לא יליף בעלמא אפי' אינו שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע"י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בפרק שלוח הקן דף קמ"א דאי לאו שלח תשלח ה"א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום כו' מיהו לא יתישב טעם זה אלא למאן דאסר במועד קטן דף ט"ו מצורע בימי חלוטו בתשמיש אבל למאן דשרי לא עכ"ל. ולענ"ד נראה דאפי' למאן דשרי יתישב טעם זה והוא דכיון דבימי ספורו אליבא דכ"ע אסור בתשמיש וכמבואר בתוס' שם במ"ק. והרמב"ם פרק י' מהלכות טומאת צרעת כתב דמוחלט מותר בתשמיש. ובפי"א כתב בימי ספורו אסור בתשמיש שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש. וכתב עוד בפי"א שאם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגילחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה ע"ש. וא"כ בתגלחת הראשונה נמי שייך גדול השלום דאם לא יגלח ראשונה א"כ בימי ספורו יהיה אז תגלחת ראשונה ויצטרך עוד לעכב שבעת ימים ובימי ספורו אסור בתשמיש ולהכי משום גדול השלום מגלח תגלחת ראשונה בכדי שאחר שבעה יגלח תגלחת שניה ויהיה מותר אח"כ בתשמיש משום דאי לאו ראשונה תהיה שניה במקום ראשונה ויהיה אסור אח"כ שבעה ימים דימי ספורו מתחיל אחר תגלחת ראשונה ותגלחת המצורע מעכב כמ"ש הראב"ד שם פי"א ומ"ש הרמב"ם שם דתגלחת אינה מעכבת כבר הגיה בכ"מ דודאי מעכב ע"ש ודו"ק

הגה"ה

[דברים אלו צ"ע דאנן הכי קאמרינן דנילף ממצורע כהן לעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאל"כ מצורע כהן לעולם לא יגלח ולא יטהר דלא אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דקדושי' יהיו ופאת זקנם וגו' ולא שייך כאן לומר גדול השלום שהרי מותר בתשמיש כל ימי חלוטו ולימי ספורו לעולם לא יבא כי לא יוכל לספור עד אחר תגלחת. והרי אי אפשר לגלח. ודברי מרן ז"ל שגבו ממני וצריך עיון רב]

ויתיישב בזה מה שהקשה בפר"ד דרך מצותיך ח"ד במ"ש הרא"ה בספר החינוך דהא דקי"ל דנדר חל על דבר מצוה שהקשה דניתי עשה דמצוה ולדחי ל"ת דבל יחל ותירץ דנדר הוי ל"ת ועשה דככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה עליו פרד"ר דהא נדרים איתנהו בשאלה ונילף מנזיר ומצורע דדחי ל"ת ועשה כגון דאיתי' בשאלה ע"ש. ולפי מ"ש תוס' דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום א"כ לא מצינו למילף מיני' דלדחי ל"ת ועשה אפי' היכא שאינו שוה בכל ואיתי' בשאלה. אלא דבת"כ איתא והתגלח בכל אדם לפי שמצינו בתגלחת האחרונ' בכהן ת"ל והתגלח בכל אדם. והתגלח בכל דבר לפי שמצינו בתגלחת אחרונה בתער כו' והתגלח אפי' נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפי' מנוגע ת"ל והתגלח אע"פ שהוא נזיר ע"כ. והתם דמותר בתשמיש דהא אפי' מוחלט מותר כ"ש מוסגר וליכא טעמא דגדול השלום ודחי עשה דידי' ל"ת ועשה דנזיר וצ"ע כעת. הדרן לדברי הרמב"ם פ"ז מנזירות והנה יש להקשות במ"ש הרמב"ם דליכא עשה דקדוש יהי' דימי חלוטו אין עולין וליכא אלא ל"ת דתער לא יעבור. דהנה הרמב"ם פ"א מנזירות כ' ז"ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור כו' עבר וגילח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורים איסור מיוחד על הנזיר. נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עשה שלש מצות עשה. האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה. והשני גדל פרע שער ראשו והרי גדל. והשלישית תגלחתו והבאת קרבנותיו. עכ"ל. וכיון דבנזירות איכא עשה דככל היוצא מפיו ול"ת דבל יחל א"כ אף בימי חלוטו דליכא עשה דקדוש יהיה כיון דאיכא לאו דתער לא יעבור שייך ביה ג"כ עשה דככל היוצא מפיו יעשה וא"כ היכי דחי עשה דתגלחת עשה דככל היוצא גו' ול"ת דתער לא יעבור ובל יחל. דכל היכא דנזיר עובר על דבר אחד מדברים המיוחדים בו עובר נמי עשה ול"ת דנדרים

ונראה דבפ"ק דיבמות דף ה' יליף דעשה דוחה לא תעשה מדתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם שומע אני אף מצורע כן ת"ל ראשו וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמי' הקפה. איכא למיפרך מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל כו' אלא אתיא מראשו דהאי תנא דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ופירש"י ת"ל ראשו אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שא"ש בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל עכ"ל ובחידושי מהרש"ל מקיים סברת רש"י דנזיר הוי לאו שאינו ש"ב. ומוהרש"א בחי' מוחק גרסת רש"י וס"ל דנזיר הוי הש"ב כיון דהכל נודרים בנזיר אחד אנשים וא' נשים עיין בדבריהם. אמנם בתוס' נזיר פ' ג' מינין דף מ"א ד"ה ואי כתב רחמנא ראשו כתבו דהסוגיות חלוקות בזה אם נזיר הוי איסור השוה בכל. וז"ל שם ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו ש"ב ה"נ לאו ועשה דנזיר דהקפה אינו ש"ב אלא בנזירים ולקמן פרק ב' נזירים דף נ"ח חשיב לאו דנזיר שוה בכל עכ"ל. והתבוננתי בזה במאי דפליגי סוגיות אלו אי נזיר הוי שוה בכל או לא. ונראה לענ"ד דזה תליא במחלוקת שנחלקו הפוסקים במהות הנזירות אם הוא איסור גברא או איסור חפצא או איסור תורה הובאו דבריהם בשו"ת מוהר"יט ח"א סימן נ"ג ונ"ד. דעת מהרי"ן לב דנזירות איסור חפצא ואתי עלה מדברי הרי"ף פרק שבועות שתים דקאמר דמתפיס בשבועה לא הוי כמוצא שבועה מפיו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי הפת הזה עלי כהדין בשרא