אבני מילואים קצט

הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומא' לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה כשירה דמצות לאו ל"נ ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור עכ"ל. וא"כ ה"ה במערב לד"מ אע"ג דעירובו מכשירו לאכול בבית המשתה לא עדיף מטבילה שמכשירתו לאכול בקדשים או חליצת סנדל של ע"ז דמרווחא להנשא לבעל ואפ"ה כיון שאינו נהנה מגופו של איסור לא מקרי הנאה. ודוקא בטובל במעין בימות החמה דמתהני מגופו של איסור משא"כ הנאה הבאה לו אח"כ מותר. ולמ"ד מערבין לדבר הרשות הרי נהנה מגופו של איסור שנעש' לו בית הקברות מקום לקנות שם שביתתו ויש לו משם רשות לילך אלפים ואין שום מצוה בזה. משא"כ המערב לד"מ דבמה שקונה שביתתו אין כאן איסור דמצוה היא לקנות שביתתו זאת. ומה שיהנה אח"כ בבית המשתה הו"ל כמו שאר שכר מצוה הבאה לו אח"כ דלא חשיב הנאה. וכן בסנדל של ע"ז בשעת חליצה היא מקיימת מצוה ואין כאן הנאה. וכן הטובל במעין בימה"ג אין כאן בשעת מעשה אלא הנאת טבילה שהיא מצוה ומה שיהנה אח"כ לא אכפת לן. איברא בקידושי אשה כיון דבשעת קידושין משתעבדא לי' הוי הנאת גופי' בהדי מצוה מגוף האיסור וכמו הנודר מן המעין דאסור בימות החמה. ובר"ה דף כ"ח מסיק דאם תקע בשופר של עולה ושל שלמים יצא דמצות לאו ל"נ. וקשה בספר כפות תמרים דמשמע דמבלעדי המצוה אין לו שום הנאה ובתוס' דף כ"ה ד"ה חוטא בל יתנאה כתבו דבתקיעת שופר מתנאה בקול תקיעתו וא"כ אמאי יצא י"ח ע"ש. ולפמ"ש הרשב"א בנדרים משמע דאע"ג דמתהני בהדי מצוה שפיר דמי. אלא דכבר כתבנו דהא דנודר מן המעין אסור בימות החמה מבואר כדברי הר"ן דהיכא דמתהני גופי' בהדי מצוה אסור. גם מדברי הרשב"א פ"ק דסוכה שהבאתי לעיל נמי משמע דוקא הנאה הבאה לו אח"כ הוא דמותר גבי מצוה אבל אי מתהני מגופו של איסור בהדי מצוה אסור. וצ"ע

ומה שהקשה בס' כפות תמרים דהא בתקיעת שופר מתהני בקול תקיעתו. נראה דאע"ג דעביד איסורא במה שהתנאה בקול תקיעתו אפ"ה שפיר יצא י"ח דאפי' למ"ד מצות ליהנות ניתנו הו"ל למימר איסורא דעבד עביד ויצא ידי חובתו אלא משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה וכדאית' בירושלמי אלה המצות אם עשית כמצותן כו' ומצוה הבאה בעבירה אפי' בדיעבד לא יצא ולכך למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ בתקיעתו ליכא איסור כלל ומאי דמתהני בקול תקיעתו זה אינו בגוף המצוה אלא כמי שעושה עבירה אחרת בהדי מצותו. וכאילו הוציא שופר מר"הר לר"הי בשבת ותקע בו דיצא כיון דיכול לצאת י"ח שלא בעבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה ה"נ כיון שיכול שלא להתנאות בקול שופר תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה:

אחר כתבי מצאתי בס' שער המלך פ"ח מהלכות לולב שהקשה להרשב"א מהא דנודר מן המעיין דאסור בימות החמה. וכתב שם בשם ס' הרוקח שכתב בשם המאירי ז"ל מיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאע"פ שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון הנודר הנאה מן המעיין דאסור בימות החמה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפ"ז מותר לסכך באיסורי הנאה מחודשים עכ"ל. הנה מבואר מ"ש ושמח לבי כמוצא שלל רב שזכיתי לדעת גדולים עכ"ל שער המלך. ואכתי אינו עולה יפה הא דמזין עליו בימות הגשמים ולא בימות החמה דאין הדעת נותנת שיתהנה מאותה טיפה אחר הזאתן ואין כאן הנאה אלא בשעת הזאה. ועיין עוד בהרשב"א בחידושיו שם בנדרים דאחר שתירץ על מצות עונה שאינה מצוה אלא מחמת השיעבוד ובהפקעת השיעבוד פקעה המצוה הק' עוד דהא איכא מצות פו"ר דרמי' עליה דידי' ותירץ דאינו מחוייב להקים זרע מאשה זאת דאפשר לו לקיים באחרת ע"ש. ובשער המלך הקשה עליו מהמודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לקיים ע"י איש אחר ואפ"ה שרינן ליה מטעמא דמצות לאו להנאה ניתנו ע"ש. ולענ"ד נראה דודאי היכא דליכא הנאת הגוף אלא הנאת המצוה אע"ג דאפשר לו ע"י אחר אין בכך כלום כיון שאין כאן הנאה כלל דמצוה לאו הנאה היא ומש"ה המדיר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה וכן מכסין בעפר עיר הנדח' אע"ג דכל הני אפשר באחרי' כיון דאין כאן שום הנאת הגוף אלא אותה הנאה של מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומותר. אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אלא דמחמת המצוה שרינן ליה הנאת גופו בזה יש חילוק דהיכא דאי אפשר ע"י אחר מותר אפי' מתהני בהדי מצוה. אבל היכא דאפשר ע"י אחר לא שרינן ליה הנאת גופו דבהדי מצוה. לכך בהנאת תשמיש כיון דאיכא הנאת גופו אלא מחמת המצו' הי' לנו להתירו וכיון דאפשר באחרת אין אנו מתירין לו הנאת גופו. וכן בביעור חמץ דמצותו בשריפה אסור לאתהנויי בהדי מצותו כדאית' ר"פ כ"ש כיון דיכול לקיים המצוה בלא הנאת גופו וה"נ יכול לקיים המצוה באחרת. ובהכי ניחא לן שפיר הא דמודר הנאה מחבירו מזה עליו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וכן הנודר מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה משום דבהני איכא הנאת גופו בימות החמה אסור לו ליהנות בהדי מצוה כיון דאפשר באחר שיזה עליו או לטבול במי מערה וכדומה שלא יהנה מן האיסור בהדי מצותו משא"כ בימות הגשמים שאין כאן אלא הנאת מצוה בלחוד ולאו ליהנות ניתנה ומותר אע"ג דאפשר באחר וכמ"ש וזה ברור. ולפ"ז בקידושי אשה אף על גב דמצוה הוא ומותר ליהנות בהדי מצוה אליבא דהרשב"א ז"ל מ"מ כיון דאפשר בקידושי היתר שלא באיסורי הנאה אסור ליהנות הנאת גופו בהדי מצוה אפילו להרשב"א וכמ"ש:

ולכאורה היה נראה ראיה לדעת הרשב"א דאע"ג דמתהני גופי' בהדי מצוה לית לן בה. מדאמרינן ר"פ כל שעה ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא איצטריך סד"א הואיל ואין ביעור חמץ אלא שריפה ליתהני בהדי מצוה קמ"ל דלא הרי דהוי ס"ד דמותר לאתהנויי בהדי מצוה אלא דמסקי' דאסור משום דאפשר לקיים המצוה באופן שלא יהנה הנאה אחרת בהדי מצוה אבל היכא דאי אפשר לקיים המצוה בלא הנאת גופו מותר דאלת"ה קשיא מאי קמ"ל דהיכא דאפשר בלא הנאה דאסור הא אפי' אי אפשר נמי אסור אע"כ דהיכא דלא אפשר מותר מיהו נראה דלאו ראיה היא דאיכא למימר דסד"א כיון דאין ב"ח אלא שריפה יהא דינו כתרומה טמאה דשרי לאתהנויי בשעת שריפתו וכמ"ש לעיל סי' י"ט ע"ש

ובני הנבון מו' יוסף דוב בער נ"י כתב אלי מחידושיו וז"ל כתב הרמב"ם פ"א משופר שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. והתפלאו בזה בלח"מ ובס' כפות תמרים במ"ש שאין בקול דין מעילה שהוא נגד סוגית הש"ס דבהדיא אמרי' כיון דתקע בו מעל ותירצו שהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דפסחים דאמרי' קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וסוגיות חלוקות הן עיין בדבריהם. ולולא שאיני כדאי הייתי אומר דלק"מ דהא דאמרי' דאין בקול דין מעילה פירש"י לפי שאין ממש בקול ע"ש. והיינו בשיר שאינו של מצוה שאין שום הנאה מגוף הכלי שיר אלא מהקול היוצא ולא אכפת לי' אי קל מן שמיא נפל והי' כנגן המנגן ובסים קלי' כקלא דכינרא או בתוף וכנור יזמרו לו ואינו צריך אלא לקול. אבל בשופר של מצוה כך הוא צריך לעצמו של שופר כמו לקולו שאם ישמע קול שופר מבלעדי שופר לא יצא י"ח וכמה דינים נאמרו בעצם השופר והשופר יש לו ממש ובדבר שיש לו ממש שייך בי' מעילה ויתיישב בזה מה שהקשה בספר כפ"ת דהכא משמע דמבלעדי המצוה אין לו שום הנאה ולעיל כתבו תוס' ד"ה חוטא בל יתנאה דבתקיעת שופר מתנאה בקול שופר ע"ש. ולפמ"ש ניחא כיון דלרבא מצות לאו ליה"נ ואין כאן הנאה מגוף השופ' רק מקול היוצא שמתנא' בו כמו בתוקע לשיר ובזה אין מעילה דקול ומראה וריח אין בהם מעילה. וממילא מתורצת גם קושיא עצומה שהק' בס' כפ"ת בהא דמתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע נימא דבתחלת התקיעה מעל ויצא בסוף התקיעה ע"ש. ולפמ"ש ניחא דכל אימת דלא יצא לא מעל בקול שאין בו ממש ועיקר מעילה משום עצם השופר שהוא יוצא בו ידי חובתו וכמ"ש והיינו בתר דתקע וזה נכון. ואפשר לכוין בזה לשון הרמב"ם דבתחלה כתב דאם תקע יצא דאין מעילה בקול ר"ל במה שמתנאה בקול שופר וכקושית כפ"ת ע"ז כתב שאין מעילה בקול. וא"ת הרי נהנה בשמיעת קול שופר ר"ל במה שיצא י"ח ולזה צריך גוף השופר ויש בו ממש ושייך בי' מעילה וכמ"ש. ע"ז כתב מצות לאו ליהנות ניתנו ותתישב עם זה קושית לח"מ על סיום לשון הרמב"ם ע"ש ודו"ק

סימן כב

כתב הרמב"ם פ"ז מנזירות ז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח