אבני מילואים קצז

ובריש פרק כל שעה דתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים ופריך פשיטא ומשני ל"צ אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה וסד"א בהדי דעביד מצותו ליתהני מיניה קמ"ל ע"ש ולכאורה תיקשי לפמ"ש דלחכמים נמי מתקיים מצותו בשריפה אמאי קאמר ל"צ אלא לר"י דלחכמים נמי נימא דסד"א דליתהני בהדי דעביד מצותו. מיהו הא דכל הנשרפין אפרן מותר היינו אחר שנעשית מצותן כמו בתרומת הדשן דלאחר שנעשית מצותה אין מועלין בה אבל בהדי דעביד מצותו ודאי אסור ליהנות ממנו אלא גבי תרומה טמאה בלחוד גילה הכתוב שמותר ליהנות ממנה בהדי דעביד מצותה לכך קאמר לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה והוי סד"א דשוה לתרומה טמאה דליתהני בהדי דעביד מצותו משא"כ לרבנן דלאו דוקא בשריפה דאינו דומה לתרומה טמאה לא הוי ס"ד דליתהני:

והרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ כתב ז"ל אם שרפו קודם שש הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו משעה שש ולמעלה הואיל ואסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל בו ואם בישל או אפה אותו התבשיל או הפת אסורין בהנאה וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה עכ"ל. וכיון דלא הזכיר הרמב"ם דין אפרן שיהיה אסור לכן נראה כמ"ש דס"ל דאפרן מותר בהנאה והא דפחמין אסור נפקא ליה מדאמרינן פ' כל שעה דף כ"ז בתנור שהסיקו בקליפי ערלה כו' אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה כו' בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר ע"ש. ומדקתני בישלה משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ע"ג גחלים וכמ"ש תוס' שם בישלה ע"ג גחלים אע"פ דאפרן מותר יש לחלק בין גחלים לאפרן ע"ש. מבואר דאפילו היכא דאפרן מותר כמו ערלה וכלאי כרם אפ"ה גחלים אסורין לכתחלה ולכך כתב הרמב"ם הפחמין אסורין והיינו לכתחלה ואפילו עוממות אסורין לכתחלה דהתם בפ' כ"ש פליגי תרי לישני בהא דאע"ג גחלים לחד לישנא דוקא עוממות אבל לוחשות אפי' דיעבד אסורין ולאידך לישנא אפי' לוחשות מותרין דיעבד ומוכח שם דבעוממות ל"פ דאסור עכ"פ לכתחלה אלא בלוחשות פליגי אי אסור בדיעבד ע"ש. ומש"ה סתם הרמב"ם וכתב דפחמין אסורין בהנאה והיינו לכתחלה כל הפחמין אסורין ובדיעבד אפילו לוחשות מותרין שכן פסק הרמב"ם פי"ז מהלכות מ"א כאידך לישנא בש"ס ע"ש אבל אפרו לא הוזכר הרמב"ם ומשמע דס"ל דאפרו מותר ומטעם שכתבנו דכבר נעשית מצותו ובפחמין אסור לכתחלה גזירה משום אבוקה. ובכ"מ שם גבי אפה בו את הפת דאסור כתב בשם הרמ"ך דוקא כשאבוקה כנגדו ע"ש. ולכאורה תקשי כיון דבחמץ גחלים נמי אסורין ואפי' אפרו אסור לפי משמעות כ"מ שם ע"ש א"כ למה הצריך אבוקה כנגדו וע"ש בלח"מ. ובאשר"י פ' כ"ש כתב בשם ר"י דכיון דקי"ל כחכמים דמפררו וזורה לרוח הוי חמץ מן הנקברים ואפרו אסור וכ"ש הגחלים ע"ש. אמנם לפמ"ש בשיטת הרמב"ם ניחא גם דברי הרמ"ך משום דחמץ אפרו מותר כיון שנעשית מצותו וכן גחלים מותרים בדיעבד ואפה בו את הפת הוי דיעבד ומש"ה בעי אבוקה כנגדו והרה"מ כתב שם ז"ל ואיסור הפחמין מבואר דהוי חרכו אח"ז ועוד שאין חב"פ מן הנשרפין שיהא אפרן מותר עכ"ל. ולפמ"ש לא אסר הרמב"ם אלא פחמין ולכתחלה אבל אפרו מותר אפי' לכתחלה. וניחא בזה ליישב קושית התוספות סוף תמורה בהא דחשיב שם דין הנקברין בשר בחלב כו' ודין הנשרפין ערלה וכלאי כרם והקשו דליחשב נמי חמץ בפסח אי כר"י בין הנשרפין אי כחכמים בין הנקברין ע"ש ולפמ"ש אפילו אי ס"ל כחכמים דר"י דלא בעינן שריפה דוקא מ"מ כיון דמצות השבתתו גם בשריפה אפרו מותר כיון דאתעביד מצותו ומש"ה לא חשיב אלא בשר בחלב מן הנקברין שאין מצותו אלא לקוברו ולהעלימו מן העין ומש"ה אפרו אסור. אמנם דעת הרא"ש מבואר דס"ל דחמץ אפרו אסור ואפ"ה פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או שורפו משום דס"ל להרא"ש דכל הנקברין ישרפו וכמבואר בפוסקים ע"ש. והרמב"ם דס"ל בשאר איסורין דנקברין לא ישרפו מ"מ בחמץ אפרו מותר משום דאתעביד מצותו ומשום דמצות ביעורו גם בשריפה

סימן כ

כתב בתשובת גנת ורדים בקונטרס סוף הספר סימן קל"ו ז"ל בענין הכשר פירות לקבל טומאה מוכח בכמה מקומות במס' מכשירין דבעינן דניחא ליה בהכשר מים שבאו עליהן ושמח בהן ומשמע דאם אין לו שמחה אע"ג דאינו מיצר דאין לו הפסד וגריעות בהכשר זה דאינו מכשיר לקבל טומאה וקשה דבפ' לולב הגזול באתרוג של תרומה לא יטול ויהיב טעמא בגמ' מפני שמכשיר את התרומה לקבל טומאה ופירש"י דאמרינן במתני' מקבלת אשה מיד בנה לולב ומחזירתו למים בשבת שהיו שורין האגודה כדי שלא יבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לקבל טומאה ואין לומר דשמח הוא בנגיעת המים באתרוג שנשאר רטוב ולח ולא יכמוש דא"ה ה"ל לרש"י לפרש דלמא יגע המים לאתרוג להדיא ולמה ליה לרש"י לפרש דמתכשר משום מים שע"ג האגודה דהוי מציאות רחוק וצ"ע עכ"ל ולק"מ דבהדיא תנן במסכת מכשירין פ"ד כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון כו' בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן ע"ש וכיון דניחא ליה שיגיע להאגודה המים ואח"כ נגעו אותן המים באתרוג אע"פ שאינו לרצון גבי אתרוג הרי זה מכשיר כיון שתחלתו לרצון וזה פשוט והנה הרשב"ם כתב פ' המוכר פירות דף צ"ז דיין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב כי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה ע"ש וקשה בהא דאמרי' פ"ק דשבת דף י"ח גבי בוצר לגת בטעמא דב"ש גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות ופריך הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה כו' ואי נימא דיין מכשיר בלא מחשבה א"כ ניחותא דבעלים לא צריך וצ"ע

סימן כא

שאלה לבאר דיבור תוספות בע"ז פ' השוכר דף ס"ב וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה ש"פ וקשה בגופה נמי איכא ש"פ שלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל כיון דכל זמן שהוא בעין אסור למכור כמו כן אסור לקדש בו האשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או שאר הנאות עכ"ל. ואינו מובן דנהי דאסור ליהנות לכתחלה כיון דכבר קידשה אמאי אינה מקודשת כיון דלדידה חזי' בש"פ כיון דאפרן מותר. ועוד אמאי אצטריכו למידק מסיפא בדמיהן אין אבל בגופן לא והא בהדיא תנן דבגופן אינה מקודשת

תשובה כבר הרגיש בכל זה בספר משנה למלך פ"ה מאישות וז"ל שם ועיין במ"ש התוס' ר"פ השוכר דף ס"ב ד"ה בדמיהן שכל דבריהם מתחלתם עד סופן נעלמו ממני ולא ידעתי כונתם עכ"ל: ונתתי את לבי לתור ולהבין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל ונלענ"ד ע"פ דברי הר"ן שם ר"פ השוכר שהביא הירושלמי דר"פ האיש מקדש מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמר ר' חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה וכתב עלה הר"ן ז"ל דהכונה היא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמי' אלו של ערלה וכלאי כרם שאלו היה כן אף דמי' הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמיהן דמה לי הן מה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכ"כ שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בע"ז היא דחידשה התורה שאע"פ שאין להן דמי' שיהיו חליפיהן נתפסין באיסור אבל בשאר א"ה לא ולכך מקודשת. וכ"כ עוד הר"ן רפ"ק דחולין דברים אלו בקיצור. ובמשנה למלך פ"ה מאישות כתב על דברי הר"ן אלו דאפילו מכרן לנכרי אע"ג דרשאי הנכרי ליהנות מהן וא"כ הדמי' חליפי א"ה נינהו. מ"מ כיון שהתורה אמרה שלא יחליפם ולא ימכרם ואסרה כל הנאות שבו נמצא שדבר זה אין לו דמי' ואם לקח ממון בעדו אינו אלא גזל או מתנה בידו. וכן מתבאר מדברי הר"ן רפ"ק דחולין שכ' שכיון שלא היה לו רשות להחליפן וא"ה הן דמיהן וחילופיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר עכ"ל. וכיון שכן ניחא שפיר הא דמקדש בא"ה א"מ דכבר כתב הסמ"ע בח"מ סי' ק"ץ דכסף קנין צריך שיהיה על שווי המקח. ואם נותן כסף לקנייה בלחוד לא מהני דבשדה עפרון נמי היה כסף שווי המקח ע"ש. וכן כסף קידושין צריך שיהיה שיוי וחליפי הקידושין וא"כ הכא במאי מיקדשה כיון דאשה זו אינה חליפי הערלה וכה"כ דכיון דא"ה הן לא תפסי חליפין כלל שאין להם דמים. ואע"ג דאשה יכולה ליהנות בהן שלא כד"ה או באפרן כיון שהוא אינו רשאי לקדש בהן אשה א"כ אין האשה חילופן ודמיהן ואנן בעינן שתהי'