אבני מילואים קצו

לחולה כלל דמאי אכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור או לא ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין בו צורך אכילה לחולה לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה ממה שנעבור אנחנו על איסור קל שאין בו צורך אכילה לחולה. והדר מותיב לנפשיה מהא דאמר רבה היכא דאפשר בחולין לכ"ע מתקנין ומוספינין לי' והקשו בש"ס פשיטא ותירצו לא צריכא אלא בשבת. והקשו עוד בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא ולפמ"ש נהי דהפרשת תרומה בשבת אינו אלא מדרבנן כיון שאין בו צורך אכילה לחולה לא ניתן איסור זה לדחות דומיא דאיסור דאין מבטלין כו'. ע"ש

ולענ"ד נראה דבאיסור דרבנן פשיטא דאע"ג דאין בו צורך לחולה מוטב שנעבור איסור דרבנן ולא יעבור החולה איסור תורה. דבכה"ג אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והא דבעי פ"ק דשבת דף ג' התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה כבר כתבו שם תוספות דהתם כיון דפשע איבעי' לי' אבל היכא דלא פשע אומרים לו לאדם כו' ע"ש. ובאיסור תורה נמי פשיטא ליה דלא אמרי' לאדם חטא כו' ואע"ג דחבירו יעשה איסור יותר חמור כיון דזה נמי יעשה א"ת דהא דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח כדי שיוכל לישא אשה כבר כתבו שם התוס' דמצוה רבה שאני ע"ש. ובעיקר הקושיא דליהדר וליבטלי' הנה למ"ד דאין מבטלין איסור הוא דאורייתא ודאי דאין אומרים לו לאדם חטא באיסור דאורייתא בשביל שיזכה חבירך. וכיון שאין בתערובת זה צורך אכילה לחולה אלא שלא יעבור איסור חמור אין אנו מצווין לעבור בשבילו. איברא למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות ע"ש ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה וכ"כ הרמ"בם פי"ב מהלכו' תרומות ע"ש. וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי ודו"ק

וניחא בזה לישב הא דאמרו בחולין דף צ"ח בסוגיא דזרוע בשלה דזרוע בשלה חידוש הוא דבכל התורה אין מבטלין איסור לכתחלה והכא מותר. וקשה מזה לפוסקים דס"ל דאין מבטלין איסור אינו אלא מדרבנן. ולפמ"ש אפשר לישב דשאני זרוע בשלה שהרי היא ממתנות כהונה ואקרי תרומה ואסור לאבדה כדכתיב משמרת תרומתי שלא יפסידנה. א)

סימן יט

שאלה מצות ביעור חמץ אם הוא דוקא בשריפה או אפילו בשאר דברים שיתבער מן העולם

תשובה כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ ומצה כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עכ"ל. והיינו כחכמים דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ודלא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. והקשה בזה בס' בית הלל ביו"ד סי' רצ"ד כיון דהרמב"ם פסק סוף הלכות מוקדשין כחכמים סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפתן אתה מקל באפרן. ובחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ע"ש. ועיין בא"ח סי' תמ"ה מ"ש בזה מג"א וח"י. ולענ"ד נראה דחמץ אפרו מותר להרמב"ם. דבתוס' סוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דכבר נתקיים בהן מצות שריפה ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אבל נקברין במלתייהו קיימו באיסורייהו ואפי' באפרן ע"ש. וכיון דגרסת הרמב"ם בדברי חכמים אף מפררו וזורה לרוח וא"כ פשיטא דנתקיים מצותו בשריפה וכיון דנעשית מצותו שוב אין מועלין בו. ואפי' לגרסת תוס' והרא"ש דלא גרסי אף אלא מפררו וזורה מ"מ מודו חכמים דנתקיים מצותו גם בשריפה ולא גרע ממפרר וזורה לרוח דהא ר"י דס"ל אין ב"ח אלא שריפה יליף לה בק"ו מנותר וחכמים אומרים כל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל לאו ק"ו הוא לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכיון שכן גם שריפה בכלל השבתה וכיון שנעשית מצותו שוב אין מועלין ולכך אפרו מותר. והא דכל הנקברין אפרן אסור ולא אמרי' שנעשית מצותו משום דנקברין אין המצוה לבערן מן העולם רק דצריך לכסות אותן ולהעלימם מן העין שלא יכשלו בהנאתן וז"ל הגהת מיי' פ"ג מהלכות חמץ ומצה ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה כל איסורי הנאה מצריך קבורה והביא ראיה מירושלמי לא יאכל חמץ אפי' לכלבים במה אנן קיימין אם לכלבו היינו הנאה אלא אפי' לכלבים אחרים עכ"ל מבואר מזה דנקברין אין מצותו בכך אלא צריך לסלקו מן העין שלא יבא שום בעל חי לאכלו משא"כ היכא דמצותו בהשבתה כיון שנעשה מצותו ע"י שריפה מותר אח"כ בהנאת אפרו וז"ב. ובתוס' פרק כל הצלמים דף מ"ג בהא דאמר ר' יוסי גבי ע"א מפררו וזורה לרוח וא"ל חכמים אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים והתורה אמרה ולא ידבק בידך מאומה הקשו דהכא גבי חמץ אמרו חכמים מפררו וזורה לרוח הא גם הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ע"ש. ולפמ"ש דהיכא דאתעביד מצותו תו אין מועלין בו א"ש אע"ג דמגדל צמחי' אח"כ כיון שמפררו וזורהו לרוח כבר נעשית מצותו ומותר ליהנות בצמחין שמעלה אח"כ כמו באפר הנשרפין. והא דנקברין אפרן אסור משום דהנך אין מצותו בכך אלא שצריך להעלימו מן העין ועדיין לא נתקיימה מצותו. ובע"ז אע"ג דנתקיים מצותו בכך דהא כתיב אבד תאבדון. כבר הקשו בתוס' בתמורה בהא דתנן כל הנשרפין אפרן מותר דבע"ז כתיב ואשיריהם תשרפון באש ואפ"ה אפרן אסור. ותירצו שאני ע"ז דכתיב ולא ידבק בידך מאומה ע"ש. אבל שאר איסורי הנאה אין מועלין אחר שנעשה מצותו וחמץ שנתקיים בו מצות השבתה ע"י שריפה או ע"י פירור מותר אח"כ באפרו או בזבל הנעשה ממנו כמו אפר כל הנשרפין. ודו"ק: