אבני מילואים קצה

כמזיד. וש"א כי רבי רחמנא לאוקומי במקום בעל לאלומי מבעל לא רבי. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר ר"נ א"ש כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל כו'. וא"ד מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כ"פ מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא אכלה מעיקרא וש"א אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לא לכל מילי ע"ש. ושיטת התוס' שם דלאו דוקא לתרומה אלא ה"ה ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרי' נמי פליגי ולא נקט תרומה אלא לרבות' ע"ש אכן שיטת הרמב"ם דקנאה לכל הדברים ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרי' ולא פליג שמואל אלא לתרומה בלחוד וכמ"ש ב"י באה"ע סי' קס"ו דס"ל לרמב"ם דביאתו שוגג קונה לכל דבר ולכך סתם פ"ב מהלכו' יבום וכתב דביאת שוגג קונה לכ"ד ורב ושמואל ל"פ אלא לענין תרומה ע"ש. והנה ללישנא קמא דפליגי מן האירוסין איכא למימר דס"ל לשמואל דלכך לא אכלה בתרומה משום דלא אכלה בחיי בעל ואתו למימר דנשואין שלא מדעתו מאכילין בתרומה דה"ל כמו נשואי חרש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אבל ללישנא בתרא דפליגי מן הנשואין אע"ג דכבר אכלה בחיי בטל ס"ל לשמואל דלא אתרבי שוגג כמזיד לתרומה. וצריך ביאור אמאי גרע תרומה טפי מכל שאר דברים דאתרבי שוגג כמזיד ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרים דה"ל נשואה גמורה. ולפמ"ש ניחא דבאמת ביאה ביבמה אע"פ שקונה לכל דבר אישות מ"מ לא היה ראוי להאכיל בתרומה שאין כאן קנין כסף וכדכתיבנא לעיל אלא משום דאתקוש הויות אהדדי וממילא גם ביאת יבם מאכיל שלא תחלוק בין ביאה לביאה וכדברירנא לעיל לפירש"י. לפ"ז בביאת שוגג דאינו מאכיל בבעל ביבם מנא לן. ומה מאד נכונו דברי הש"ס דמסיק שם אליבא דשמואל כל ביאה שהבעל מאכיל היבם מאכיל וכל ביאה שאין הבעל מאכיל יבם אינו מאכיל בה ע"ש. וכונתם למ"ש משום דביאת יבם אינו מאכיל אלא משום דבעל מאכיל ע"י ביאה משום היקש הויות. לכך ביאת שוגג שאין הבעל מאכיל בה ממילא ליתא ביבם. וכל זה לתרומה משום דבעינן קנין כספו שיקנה ע"י כסף וביאה אינו אלא ע"י היקש הויות וכמ"ש. אבל בשאר קנינים כגון ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה דלא כתיב קנין כספו כל שקנאה הרי היא כנשואה ודו"ק

ובר"פ הערל דף ע' אמרי' בש"ס אטו משום דה"ל תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' ה"נ כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ז"ל ואע"ג דאמרי' פ"ק דקידושין ע"ע גופו קנוי קנין גמור מיהא לא קני דהא יוצא בגרעון כסף א"נ בשש וביובל משא"כ בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון וה"ה והוא הטעם באשתו דקרינן לה קנין גמור שאין לה יציאה מתחת בעלה אלא מדעתו עכ"ל ע"ש. וכבר הרגישו בזה בתוס' שם וכתבו דהא בקידושין דף י"ו דע"ע גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שיחרור ואינו יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כנענית היינו משום דצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים דשכיר קרי' רחמנא עכ"ל. ונראה דהרשב"א ס"ל דע"ע גופו קנוי למצות אבל לענין ממון אין גופו קנוי והוי סגי באמירה בעלמא וכמבואר בחי' הריטב"א פ"ק דקידושין בהא דאמרו שם לימא לי' באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכתב ז"ל וקשיא לן היכא אמר דע"ע גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא גבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידו. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו ב' קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל כו' ומה"ט נמי אמר רבא דע"ע נמי איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי לי' בדברים עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם אלא דלפי שיטת הריטב"א קנין מעשי ידיו פקעי בדברי' בעלמא. אך להפקיע קנין איסור שבו היינו לאוסרו בשפחה הוא דבעי שטר. ולפי שיטת הר"ן שם כיון שיש בו קנין הגוף לאיסור שבו שמותר בשפחה צריך נמי שטר למעשי ידיו ע"ש. והיינו נמי שיטת הרשב"א דע"ע גופו קנוי קנין איסור ולהכי קשיא ליה שפיר אמאי אסור בתרומה. וכ"ש לפ"מ שביארנו למעלה דעיקר אכילת תרומה תלי' בקנין איסור. ולכך כתב הוא ז"ל דלא הוי עדיין קנין גמור דיוצא בשש וביובל ובגרעון כסף. ושיטת התוס' דלא קני לע"ע לאיסור והא דמותר בשפחה היינו משום דצריך לעבוד את רבו ביום ובלילה. לא הבינותי בעניותי דאם הוא אסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו בלילה יעשה איסור הא אסור לע"ע לחלל שבת וי"ט לצורך רבו ומ"ש איסור שפחה שיהא מותר לעבודת רבו וצ"ע כעת:

ובעיקר הקושיא דקשי' להו הא דפ' הערל דאמרו הא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה ובקידושין אמרו ע"ע גופו קנוי. נראה לענ"ד לתרץ לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט גבי אומר לאשתו היום את אשתי ולמחר אי את אשתי וז"ל. נהי דס"ל לאביי דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי. באומר לאשתו היום את אשתי לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות מיקרי כדמוכח פ' השולח גבי מוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג כו' וקנין דמים באשה לא אשכחן ואי אפשר להיות אשתו לזמן ידוע בלבד דכל כיוצא בזה לאו קנין הגוף הוא עכ"ל. ומש"ה תושב ושכיר אינו אוכל בתרומ' אע"ג דקני לי' לקנין איסור שבו מדמותר בשפחה כיון שאינו קנין עולמית שיוצא בשש וביובל אין זה קה"ג משא"כ אשה לבעלה קנוי' קנין עולמית כמו עבד כנעני שעובד לעולם. ודו"ק

וניחא בהא ברייתא דת"כ שהביא בכ"מ הובא בריש הסימן דצריך למעט ע"ע מתרומה אע"ג דבהדיא כתיב תושב ושכיר לא יאכל ותושב הוא נרצע שקנוי קנין עולמית יותר מע"ע. וגם יתישבו דברי הרמב"ם שכת' דע"ע הוא כתושב ושכיר והקשה עליו בכ"מ דהא תושב ושכיר היינו ע"ע וכמש"ל. דלפמ"ש הא דעבד כנעני ואשתו אוכלים בתרומה הוא מפני קנין איסור שבהן וכדברירנא וקנין כספו האמור בתרומה היינו שנקנה בכסף. לכך אי הוי כתיב תושב ושכיר בלחוד אמרי' תושב דהיינו נרצע אינו אוכל בתרומה דלא מקרי קנין כספו שאין הנרצע נקנה אלא ברציעה ומה"ט אינו יוצא בגרעון כסף כמ"ש הר"ר ישעיה הביאו הריטב"א פ"ק דקידושין ע"ש. דהא ביאה לא הוי מאכיל בארוסה אי לאו משום דאתקיש הויות אהדדי כמבואר לעיל וא"כ דין הוא דנרצע אינו אוכל. ושכיר איכא למימר דמיירי במוכר עצמו דאסור בשפחה וא"כ לית ליה לרבו קנין איסור עלי' וה"נ דין הוא שלא יאכל בתרומה אבל מכרוהו ב"ד שהוא קנין כספו שהרי נקנה בכסף וגם מותר בשפחה ויש לרבו בו קנין איסור ס"ד שיהא אוכל בתרומה דלא גרע מארוסה דאוכלת מפני קנין איסור שבה ונקראת קנין כספו שנקנית בכסף. ה"נ ע"ע שמכרוהו ב"ד נקנה בכסף ויש בו קנין איסור יאכל בתרומה. מש"ה אצטריך קרא אחרינא בת"כ למעוטי ע"ע שמכרוהו ב"ד ומשום דאינו קנוי קנין עולם וכמ"ש למעלה דלא הוי קה"ג אלא קנין פירות ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב דע"ע הרי הוא כתושב ושכיר כונתו ע"ע שמכרוהו ב"ד הרי הוא כנרצע ומוכר עצמו דאית בהו חד לגריעותא דנרצע לא הוי קנין כסף ומוכר עצמו אסור בשפחה ופשיטא דלא יאכלו. ומכרוהו ב"ד אע"ג דתרווייהו איתנהו ביה אפ"ה לא יאכל שאינו קנוי לעולם. ודו"ק

סימן חי

בפרק בתרא דיומא. תנו רבנן מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית שביעית. טבל ותרומה תנאי הוא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה אבל לא טבל. אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע ל"פ דמתקנינן ליה וספינין לי'. כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ"ס טבל חמיר אבל תרומה חזי' לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל חזי' לתקוני. והרב בעל מש"ל בספרו פרד"ר הקשה למה לא נעשה תיקון אחר להנצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דהא מה"ת חד בתרי בטל כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו וכ"ת אין מבטלין איסור לכתחלה. לא מבעי' לסברת להקת הראשונים דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן אלא אפי' למ"ד מדאורייתא פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין א"ל ממה שיעבור החולה איסור שהוא במיתה בידי שמים וכ"ת דאיסור הטבל או התרומה עובר החולה ואיסור דאין מבטלין אנו עושין. שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל נבילה הרי דאין חילוק בין אם נעשה האיסור ע"י חולה או ע"י אחרים כו'. ותירץ דלשחוט בשביל החולה אנו צריכין להתיר איסור נטילת נשמה או איסור נבילה לצורך אכילתו בזה הוא דאנו משערין איזה איסור קל ואיזה חמור ומאכילין אותו הקל הקל אבל הכא באיסור שאנו מבטלין אין בו צורך אכילה