אבני מילואים קצא

הקידושין. משא"כ היכא דאדרבה איכא חזק' דהשתא דלא אתרע וה"ל ודאי ועמ"ש בש"ש ש"ג פי"ב. ובהא דאמר ריש לקיש פ' הערל מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ופריך מ"ש כו' ומסיק שם דה"ק כשהוא מאכילה מאכילה בתרומה בז"הז דרבנן ואינו מאכילה בזמן חז"וש ואפי' בתרומה דרבנן דלמא אתי להאכילה בתרומה דאורייתא. ופירש"י ואפי' בתרומה דרבנן כגון תרומת פירות הואיל ואיכא תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר גזרינן ע"ש. וקשיא לן בגווה לפמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' תרומות וז"ל התרומה בזמן הזה ואפי' במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אינו מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה ג' לא כשהיו בירוש' שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן התורה וכן יראה לי שה"ה שאין חייבין במעשרות בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה עכ"ל. וא"כ מאי סימנא נקיט בזמן חזה ושוק כיון דאיכא זמן חזה ושוק דליכא תרומה דאוריית' דהא בזמן עזרא היה חזה ושוק ואפ"ה לא היה שם תרומה דאורייתא כיון שלא היתה אלא ביאת מקצתן וא"כ תרומות מן התורה אינו תלוי בזמן חזה ושוק וצ"ע כעת

הדרן לדידן מ"ש הרמב"ם טעמא דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום שמא תשקה ולא כתב משום סמפון היינו משום דתרומה בז"הז דרבנן ואפי' ימצא סמפון מידי ספיקא לא נפקא דקי"ל כרבא דהוי ספק כיון שלא התנה בפירוש ובתרומה דרבנן בז"הז ספק נמי מאכיל כמו אנדרוגינוס לר' יוסי וכמ"ש. ואכתי יש מקום עיון בזה לפמ"ש בתוס' רי"ד פ"ק דקידושין הך חששא דשמא תשקה לאחיה ולאחיותיה היינו לקטנים דלאו בני דעה דגדולים מזהר זהירי ע"ש דף י' גבי הלך האב עם שלוחי הבעל משום שמא תשקה ליכא משום סמפון איכא שכתבו ז"ל ומפני שמא תשקה לאביה ליכא למיחש מפני שהוא בן דעת ע"ש. ונראה שכן גם דעת רש"י בכתובות דף נ"ח ומ"ח גבי מסר האב לשלוחי הבעל דלא חיישי' לשמא תשקה לשלוחי' משום דגדולים נינהו דאין שליחות לקטן וכסברת תוס' רי"ד. ועיין בחי' הרשב"א יבמות פ' חרש דף קי"ז בהא דאמרו שם אע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל למיתב לי' בידים אסור והעלה הוא ז"ל דדוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אפי' למיתב ליה בידים מותר שלא העמידו דבריהם אלא גבי גדולים ולא לקטנים ע"ש. וא"כ בז"הז ארוסה תאכל בתרומה דגם שמא תשקה ליכא כיון דתרומה דרבנן ומותר ליתן בידים לקטנים. אמנם מדברי הרמב"ם נראה דלית לי' כשיטת תוס' רי"ד שכתב שמא תאכיל לאביה וא"כ אפי' לבן דעת חיישינן ועיין בש"ע א"ח סימן שי"ג משמע דאפי' איסור דרבנן אסור להאכיל בידים לקטן. והנה מדברי רש"י נראה דס"ל כשטת הרמב"ם דאפי' למשנה אחרונה הוי טעמא משום שמא תשקה ע"ש דף מ"ח דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנשואין מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובגמ' לעולם היא כו' לאפוקי ממשנה ראשונה כו' קמ"ל כמשנה אחרונה. מסר האב כו' אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה ופירש רש"י דטעמא דרב אסי משום שמא תשקה והשתא דאין אחיה ואחיותיה עמה שרי ע"ש. וזה כשיטת הרמב"ם דגם למשנ' אחרונ' הוי הטעם משום שמא תשקה. ובתוס' שם הקשו על פירש"י דהא אמרינן פ' אע"פ דאף לעולא הוי טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ע"ש. ואמנם כבר כתב הרשב"א בחי' פ"ק דקידושין דבתחלה הוא דבעי הש"ס למימר דפליגי משנה ראשונה ומשנה אחרונה בטעמים חלוקים אבל למסקנא תרווייהו חד טעמא אית להו ומשום שמא ימזגו אלא דמשנה ראשונה סברה דכיון דמייחד לה דוכתא לא שכיחי גבה אחיה ואחיותיה ומשנה אחרונה סברה כיון דלא נכנסה לרשותו ממש עדיין מצויין אצלה אחיה ואחיותיה עיין שם

ובתוס' שם פירשו להפך דלמ"ד שמא תשקה כו' במסר נמי איכא למיחש שמא תשקה לשלוחי הבעל ולמ"ד משום סמפון מבדק בדיק לה קודם שיקבלוה שלוחיו. ובחי' פני יושיע ראיתי פ' אע"פ דף נ"ח שכתב וז"ל לכאורה יש לתמוה על סברא זו מסוגיא דשמעתין דא"כ מאי פסקא דבהגיע זמן אוכלת בתרומה הא זמנין דמסר לה אח"כ לשלוחי הבעל ואיכא למיחש שמא תשקה לשלוחי' ואפשר דהיכא דכבר אכלה מעיקרא תו ליכא למיחש שמא תשקה דיודעת ליזהר. וצ"ע בכל זה ע"ש. אמנם מדברי תוס' פ' אלמנה לכ"ג דף ס"ח משמע דאין חילוק בין כבר אכלה או לא שכתבו שם ד"ה קנין כספו ז"ל ואין להקשות לעולא דאמר טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי בעל נמי לא תיכול כיון שאין יבם חייב במזונותיה לא מיחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה. אבל קשה דא"כ מאי פריך פ' אע"פ דף נ"ז שם אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו. וי"ל כיון דהגיע זמן ויחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמי ללקיט כהן בבית ישראל עכ"ל. מבואר מדבריהם דדוקא בהגיע זמן למשנה ראשונה דמיחד לה דוכתא ואינה זזה משם אף לאחר מיתה לא חיישינן שמא תשקה. הא לאו הכי אע"ג דכבר אכלה חיישינן כמו בלקיט כהן. וא"כ הדרא קושית פני יושיע לדוכתא היכי פסיקא ליה מלתא בהגיע זמן דאוכלת בתרומה זמנין דמסר לה לשלוחין ואיכא למיחש שמא תשקה. ולכך נראה דדוקא לאחיה ולאחיותיה שרגילים אצלה תמיד חיישינן אפי' כבר אכלה כמו בלקיט כהן שמושיט לבני ביתו ואינו מדקדק כמ"ש תוס' שם ד"ה לקיט כהן ע"ש. אבל שמא תשקה לשלוחי' שאינם רגילים עמה לא חיישינן אלא היכא דעדיין לא אכלה ואינה יודעת להזהר:

משא"כ היכא דכבר אכלה יודעת להזהר ואינה נותנת לשלוחי' עד שתדקדק מה נותנת וכמ"ש תוספו' שם גבי לקיט ישראל בבית כהן ע"ש וראיה מבת כהן לכהן דודאי אוכלת בתרומה אף ע"פ שמוסרה לשלוחי הבעל דלא חיישינן לשמא תשקה כיון דכבר אכלה ויודעת להזהר והם אינן רגילין עמה תדיר. וה"ה הגיע זמן ולא ניסת למשנה ראשונה כיון שכבר אכלה לגבי שלוחי הבעל כבת כהן דיינין לה שיודעת להזהר ולכך פסיקא ליה מלתא אלא א"ק הא קשיא לפירש"י דטעמא דרב אסי אף למשנה אחרונה משום שמא תשקה וכשיטתה רמב"ם. ובשלוחים ליכא למיחש. א"כ ה"ה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ליכא למיחש כמ"ש רש"י ז"ל להדיא פרק אע"פ גבי הא דאמרינן איכא בינייהו קבל מסר והלך ע"ש. וא"כ אמאי תנן במתני' הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב והיינו לתרומה כדמוקמינן הך מתני' דלעולם היא כו' בתרומה. והא גם בהלך האב עם שלוחי הבעל ליכא שמא תשקה. וכבר הרגישו בזה המפרשים ז"ל. איברא האמת יורה דרכו דלמשנה אחרונה דאמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וגזרו על ארוסה האוכלת משלו שלא תאכל בתרומה תו לא חילקו בין ארוסה לארוסה אע"פ דלפעמים לית בה לא משום סמפון ולא משום שמא תשקה. והא דאמרינן פרק אע"פ א"ב קיבל מסר והלך. היינו משום דהתם פליגי עולא ור"ש בר"י אליבא דמשנה ראשונה דס"ל בהגיע זמן דאוכלת בתרומה וע"כ ס"ל דיש חילוק בין ארוסה לארוסה לכך גם קודם הגעת זמן נפקא מיניה להני טעמי היכא דליכא למיגזר משום סמפון או שמא תשקה. ולכך גם היבמה אוכלת למשנה ראשונה כשהגיע זמן בחיי בעל. וכן במסר והלך כיון דליכא שמא תשקה מחליקינן בין ארוסה לארוסה אבל למשנה אחרונה לא פלוג. וכ"כ תוס' קידושין דף מ"ה גבי נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת דסבר רב אסי דאינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה אע"ג דתו ליכא למיחש לא משום סמפון ולא שמא תשקה כיון דנכנסה לחופה כבר בדיק לה ונתייחדה אצלו מ"מ כיון שאם יבא אביה וימחה ה"ל ארוסה ושוב לא תחלוק בין ארוסה לארוסה ע"ש, וכ"כ תוס' עוד פרק אע"פ דף נ"ח ד"ה ואפי' כולן בפני הבעל ע"ש שהעלו דלמשנה ראשונה בהגיע זמן בפני הבעל אוכלת גם בפני היבם ולמשנה אחרונה יבמה אינה אוכלת אפי' נפלה מן הנשואין עד שתבעל. וז"ל וא"ת ומאחר דמדאורייתא אכלה כשנפלה מן הנישואין למה אסורה למשנה אחרונה הא ליכא למיחש לסמפון דהא כבר בדקה בדיקת פנים. וי"ל מאחר שאסרו ארוסה דהגיע זמן אסרו נמי ביבמה ששתיהן עומדת לינשא מיד ומיחלפא בה עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחי' שם דלמשנה אחרונה אפי' יבמה שנפלה מן הנשואין אינה אוכלת עד שתיבעל שאין אכילה לעולם אלא בנשוא' גמורה ע"ש. לכך ניחא פירש"י דלרב אסי ס"ל גבי מסר דמסירתה לכל אף לתרומה דטעמא הוי משום שמא תשקה והכא לא שייך. וכבר היא נשואה כיון שמסרה לחופה. אלא דרב ס"ל דאע"ג דנשואה היא כיון דחיישינן לסמפון ויהיה קידושיה ונשואי' טעות לא תאכל. ור"א לא חייש לסמפון ועכ"פ היא נשואה ולשמא תשקה ליכא למיחש. אבל בהלך האב עם שלוחי הבעל אע"ג דה"נ ליכא שמא תשקה וכמשפירש"י פרק אע"פ מ"מ עדיין ארוסה היא ותו לא פלוג בין ארוסה לארוסה. והרשב"א בחי' לקדושין דף מ"ה גבי הא דשמא יבא וימחה שכתבו תוס' דלא חילקו בין ארוסה לארוסה הקשה על דבריהם