אבני מילואים קפז

אכלן קיים שבועתו מכל מקום אם לא אכלן אין כאן קרבן וכנ"ל

ונראה דה"ה הנשבע לאכול נבילות חצי שיעור דחיילא שבועה לדעת הרמב"ם וכמ"ש פ"ה משבועות ע"ש נמי אינו אלא לחיוב שבועה אבל לא לקרבן דכיון דאסור לו לאכול מקרי אינו שב מידיעתו ואפי' באיסור דרבנן כגון שומנו של גיד או סתם יינם דהשבועה חיילא מ"מ אסור לאכול ולשתות וכמ"ש הרמב"ם בתשו' סי' ק"ע הנשבע שיאכל שומנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת עכ"ל. אך קשה לפ"ז הא דאמרי' בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן דהא לפמ"ש דהכא מיירי לענין קרבן ומשום דכיון דאסור לו לכתחלה לאכול מיקרי אינו שב מידיעתו א"כ לר"ל נמי תקשי דהא אפי' באיסור דרבנן אומרים לו שב וא"ת. ובח"ש איכא עכ"פ איסור דרבנן גם לריש לקיש. ונראה לפמ"ש הריב"ש בתשו' סי' שצ"ח ז"ל דברים האסורין מדרבנן לא מקרי אוכלין שאין ראויין ואע"פ שאין דרך לאוכלן מ"מ ראויין הן. ומתני' דשבועות שלא אוכל ואכל נבילות לריש לקיש אליבא דר' עקיבא פשוט הוא בסתם שלא פירש לא חצי שיעור ולא נבילות וטריפות דהא כיון דבחצי שיעור מוקי למתני' לא קשיא כלל האי דאוכלין שאין ראויין דח"ש לר"ל מותר מן התורה ואוכלין ראויין מקרי עכ"ל. וכיון דלר"ל מיירי בסתם שאינו מפרש נבילות ודאי משכחת לה הן דומיא דלאו דהיינו שאוכל סתם ויכול לקיים בדברים המותרים. אבל לר' יוחנן דמיירי בשיעור שלם א"כ ע"כ מיירי במפרש נבילות וטריפות דאי בסתם ה"ל אוכלין שאין ראויין וכיון דמפרש ליתי' בהן דהא ליכא קרבן בדבריהם האסורים עד דמשני לי' כדרבא וכפירש"י דדוקא עפר מקרי שאין ראויין אבל נב"וט ה"ל אוכלין ראויין אלא ארי' דרביע עלי'. משא"כ לריש לקיש אפי' למאי דהוי ס"ד מעיקרא דנב"וט ה"ל שאין ראויין מ"מ לענין חצי שיעור אי לר"ע בסתם ואי לרבנן במפרש ר"ל שפירש חצי כזית אפי' נבו"ט הוי בכלל אוכלין ראויין דאינו אלא מדרבנן. ותו לא הוי צריך לפרושי נב"וט ושפיר משכחת לן בהן ג"כ בסתם שיאכל. ובמשנה למלך פ"ד מהל' מלוה כתב בשם הרדב"ז שהבין מדברי הריטב"א דהנשבע שיעבור על דברי סופרים בקום ועשה לא חיילא שבועה כלל. והקשה מהא דאמרו בש"ס בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן ע"ש וכן הבין מוהרלנ"ח סי' ק"ג מדברי הר"ן דבדברי סופרי' לא חיילא שבועה כלל לעבור עליהן ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דלר"ל שפיר מיירי בסתם ומקרי אוכלין ראויין כיון דח"ש אינו אלא מדרבנן ומשכחת לה בהן באומר שבועה שאוכל סתם וכמ"ש. ודו"ק

אלא דבעיקר הדין כבר כתבנו דעל איסור דרבנן שפיר חיילא שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב וא"ת כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת וכמ"ש הרמב"ם בתשו' הובא לעיל. ובתשו' הרא"ש כלל ח' סי' ט"ז כתב על מי שנשבע לתת ביום ז' דניסן מעות ולא משכון שאעפ"כ לא נפטר מהשבועה כיון דבשע' שנשבע לא ידע כי ביום ז' בניסן יהי' שבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה ע"ש. ובמשנה למלך פ"ה מהל' שבועות כתב עלה וז"ל ודברים תמוהים הם דהתם דוקא שהוא בשב וא"ת מש"ה חיילא שבועתו אבל לאכול נבילות ושחוטות ודאי לא חל על הנבילות שהוא בקום ועשה ואפי' למאן דפירש ההוא דשבוע' שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל הוא משום דהזכיר ליל פסח הכא כיון דהזכיר ז' בניסן כאילו הזכיר ליל פסח ומה לנו בידיעתו הא אין ידיעתו מכרעת עכ"ל. ואמנם מצאתי בתשו' הרשב"ץ דנשבע לבטל את המצוה תלי' בידיעה ואם לא ידע שיש איסור בדבר חלה שבועה עליו ע"ש ח"א סי' ק' וז"ל. והראי' מדאמרי' פ' השולח ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כו' וכתבו שם דמהא שמעי' דהא דאמרי' בשבועות דאין שבועה חלה על ביטול מצוה ה"מ כשנודע ביטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"ג דמגליא מלתא בתר הכי דבשעת שבועה הוא ביטול מצוה חיילא שבועה עלייהו דאלת"ה ה"ל למימר ורבנן מי חל עלייהו שבועה והא נשבע לבטל המצוה הוא ומדלא אמרי הכי ש"מ כדאמרן עכ"ל. ומבואר דתליא בידיעה. אלא דבתוס' פ' השולח שם דף מ"ו ד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה הקשו ז"ל וא"ת בלא"ה מי חיילא והא הוי נשבע לבטל את המצוה כו' ותירצו דבאין רוצה להשלים כתיב לא תחיה כו' ע"ש. וכן הוא בחי' הרשב"א שם ולא כתבו משום דלא נודע בשעת שבועה דביטול מצוה הוא משמע מדבריהם דאפי' היכא דלא ידע שיש איסור בדבר נמי לא חיילא שבועה. ולפמ"ש הרשב"ץ דהך שבועה לגבעוני' הוי נשבע לבטל את המצוה אלא משום דלא ידעו בשע' שבועה לא הוי שבועה לבטל המצוה. יש לעיין לפמ"ש בתרומת הדשן בכתביו שם ז"ל. ובלא"ה בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה ע"י השליח כו' אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפ' השולח גבי הא דמייתי ר' יהודא ראיה מהא דנשבע להם נשיאי העדה דאינהו נמי הוו שלוחין ואפטרופסין של העיר עכ"ל. וכיון דהך דנשבעו להם נשיאי העדה מתורת שליחות אתינן עלה הא אין שליח לד"ע ואפי' לא ידע השליח נמי דעת הנמוקי יוסף פ' מרובה דאין שליח לד"ע ע"ש. אלא דלפמ"ש בס' קצ"הח סי' קכ"ג סק"ד דהך דנשיאי עדה לאו מתורת שליחות אלא משום דטובי העיר יש להם כח דשבועתן שבועה ואפי' בע"כ של בני העיר ע"ש. ניחא. וראיתי בש"ות שאגת אריה סי' ס"א שהוכיח כדעת בע"המ דלא ס"ל לש"ס דילן כירושלמי אלא ס"ל דכולל לא מהני לבטל המצוה מהא דאמרו פ"ק דנזיר דף ג' בהא דתניא התם ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן אמרי אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מ"ט דרבנן א"ק מיין ושכר יזיר. ור"ש הא מיבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס אלא כי הא דא"ר שבוע' שאשת' יין וחזר ואמר הריני נזיר אתי נזירות וחיילא אשבועה ורבנן האי מנ"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ לימא קרא מיין מאי ושכר ש"מ תרתי ע"ש. ופי' בתוס' קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוי בלשון בתמיה וכי מושבע ועומד הוא והא קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן ומשני באומר שבועה שאשתה והשתא ה"ל למימר דרבנן לא בעי קרא להכי דס"ל דשבועה חל ע"י כולל לבטל המצוה כדעת הירושלמי שכולל יין הרשות עם יין מצוה דבשלמא לר"ש צריך קרא דלית ליה כולל אלא לרבנן לא צריך קרא דהא אית להו כולל ופשיטא דחייל אלא ע"כ דאפי' מאן דאית ליה כולל בנשבע לקיים המצוה שלא לאכול ושלא לשתות דבר האסור אפ"ה בנשבע לבטל את המצוה כגון נשבע לשתות כוס זה של יין וחזר ונשבע שלא לשתות יין כלל דומיא דנזיר לא חיילא שבועה שניה על דבר מצוה דכוס זה שנשבע לשתות והיינו דלא כהירושלמי וע"ש. גם בס' כפות תמרים ראיתי שהקשה קושיא זו ונראה מדברי שאגת אריה דמפרש לההוא דנשבע לשתות יין היינו שנשבע על כוס זה דאל"כ וכי נשבע לשתות יין כל היום וכל הלילה ולכך קשיא לי' דה"ל כולל דבר הרשות עם דבר מצוה ועיין בש"ות חות יאיר סי' י"ב. א). ומיהו בש"ס אינו מוזכר כוס זה. ונראה דשבועה שאשתה היינו סתם דמפרשינן שיעור שתיה דהיינו רביעית יין תוך שלשים יום ואח"כ נדר בנזירות וקמ"ל קרא דחיילא נזירות על השבועה. ומאי דקשיא להו דהא חיילא נזירות בכולל דיין הרשות כל כה"ג לאו כולל הוא ולמדנוהו מדברי הריב"ש בתשו' סי' קנ"ט שכתב בנשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם דלכאורה ה"ל כולל דשלא לחלוץ לא הוי נשבע לבטל המצוה כיון דמצי לייבם א"כ ה"ל כולל דבר הרשות עם דבר מצוה ע"ש שהעלה הריב"ש דכה"ג לאו כולל הוא דחליצה ויבום אינו אלא חלקי המצוה דיוצא בחליצה או ביבום וכמו הנשבע שלא לקדש לא ביין ולא בפת דה"ל מבטל המצוה דחלקי המצוה הן יין או פת והנשבע לבטל חלקי המצוה לגמרי ה"ל נשבע לבטל המצוה ולא הוי כולל וע"ש. וא"כ ה"נ באומר שבועה שאשתה שיעור רביעית יין תוך ל' יום א"כ כל רביעית ורביעית הוא חלק מחלקי המצוה לקיים שבועתו או ברביעית זה או בזה ואח"כ כשנדר בנזיר שלא לשתות יין כלל הרי הוא כנשבע לבטל