אבני מילואים קפו

איירי דלא בעי לאו והן כו' ע"ש. וצ"ע. ולפי שטת התוס' ע"כ הא דפריך אלא הן היכי משכחת לה משום דמתני' משמע להו לקרבן ומדקא קשי' להו לתוס' מהא דירושלמי ולא מתרצי דלקרבן לא מהני כולל ע"כ ס"ל דלקרבן נמי מהני כולל ודלא כהרמב"ן. והדרא קושית הר"ן לדוכתה מאי פריך לא הנחתי תפילין מי איתי' בלא אניח והא שפיר איתי' בלא אניח שום דבר על ראשי וכנ"ל. ונראה דלשטת התוס' לק"מ דאינהו ס"ל דצריך שיהיה ההן דומה לגמרי ללאו כדמוכח שם באותו ד"ה כדרבא ע"ש. וכיון דבלאו לא הזכי' אלא תפילין צריך שלא יזכיר בהן ג"כ אלא תפילין. וה"ה לענין עבר ולהבא כיון דלשעבר לא הזכיר אלא תפילין צריך שלא יזכיר להבא ג"כ רק תפילין בלי שום כולל. וגם הר"ן תירץ כן בתחלה. אלא שחזר והקשה לנפשי' לפ"מ שפירש הוא ז"ל הסוגי' דשבועות כ"ד דהלאו הי' במפרש נבילות ושחוטות דאי לא הזכיר נבילות ה"ל דברים שאין ראויין לאכילה ולא חייל עלייהו ואפ"ה אמרינן דאיתי' בהן שישבע שאוכל סתם דכה"ג חייל אפי' על דברי' שאין ראויין וכדרבא דאמר שבועה שאוכל סתם ואכל עפר פטור ע"ש ולפ"ז מוכח דלא בעי' הן דומיא דלאו ממש כ"ש להבא ולשעבר דלא בעי' דומי' ממש ע"ש בר"ן. אבל לתוס' שפיר מצינן למימר דבעי' הן דומה ממש ללאו וכן להבא דומה ממש לשעבר וצריך שישבע שלא אניח תפילין לחודי' וא"כ שפיר מצינו למימר דס"ל לתוס' דאפי' לקרבן מהני כולל ודלא כהרמב"ן

ולפענ"ד נראה ליישב קושי' הר"ן שהקשה דהא משכחת לה בכולל שלא אניח שום דבר על ראשי. לפמ"ש הרשב"א בחי' לנדרים דף י"ב בהא דנדרים חלין על דבר מצוה ובקונם סוכה ולולב נאסרו עליו הסוכה והלולב שהקשה נימא דאתי עשה דסוכה ולולב ודחי ל"ת דבל יחל. ומתרץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. ל"ת דבל יחל ועשה דכל היוצא מפיו יעשה ע"ש. ובתוס' חולין דף קמ"א ד"ה לא צריכא כתבו דכל היכא דאיכא ל"ת ועשה נגד עשה אם עבר על הלאו אינו לוקה דהלאו כבר דחי לה העשה אלא דלא דחי עשה וא"כ הלאו כבר נדחה וליתי' אלא עשה ע"ש ובתוס' פסחים דף מ"ז. א"כ בנשבע בכולל לבטל מצות תפילין דנהי דשבועה חלה ע"י כולל מ"מ אם עבר והניח תפילין לא לקי אבל יחל דדחי לה ללאו העשה דתפילין ולא נשאר אלא עשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל מלקות דבל יחל ליכא. וכיון דליכא מלקות דבל יחל תו ליכא קרבן שבועה דקרבן שבועה אינו אלא במקום לאו וכמ"ש תוס' שבועות דף כ"א ד"ה ולא אמרו כזית אלא לקרבן ע"ש. ומש"ה הוכרח לומר לא הנחתי למלקות דלא בעי' להבא דלקרבן דבעי' להבא לא אפשר אפי' ע"י כולל כיון דאדחי לי' לאו דבל יחל וקרבן שבועה ליתי' אלא במקום לאו. ודו"ק

ולפ"ז הנשבע שלא לאכול מצה סתם דחייל ע"י כולל אם עבר ואכל מצה של מצוה אינו לוקה דהלאו נדחה מפני העשה של מצה ולא נשאר רק עשה דככל היוצא מפיו. ובתוס' דמייתי לשון הירושלמי דתני שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב שלא בדקדוק הוא ואין זה לשון ירושלמי דליתא התם דתני אלא ז"ל הירושלמי. על דעתי' דר' יוחנן דאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה ע"ש. ולא אמרו שם חייב אלא אסור ע"ש. ועיין בחי' מהרש"א שהבין מלשון תוס' דהיא ברייתא בירושלמי ומקשי לריש לקיש דלית לי' כולל היכי מפרש להך ברייתא ע"ש דדחיק לתרוצי, ובאמת אין זה ברייתא ואדרבה להדיא קאמר בירושלמי דעל דעתי' דר"י הוי הכין ממילא משמע דלר"ל ליתי' להאי דינא כלל. ולפמ"ש דנשבע לבטל המצוה אם עבר וקיים המצוה לא לקי אלאו דבל יחל א"כ הא דמשני לא הנחתי למלקות צ"ל דלמלקות לא בעי' דאיתי' בלהבא וכמו שהבין במש"ל וה"ה דלא בעי' לאו והן. ולשיטת הרמב"ן שכתבנו לעיל דלמלקות בעי נמי לאו והן וכן הוא ג"כ שיטת תוס' במכות. וה"ה דבעי' דאיתי' בלהבא וכמש"ל. וצ"ל דכונת הש"ס הוא דלמלקות איתי' בלהבא דדוקא לקרבן לא מהני כולל דקראי דקרבן בדבר הרשות כתיבי משא"כ למלקות איתי' בלהבא ע"י כולל וכמ"ש לעיל. ולפי מה שבארנו כאן אפי' בכולל ליכא מלקות דדחי לי' עשה דתפילין ללאו דבל יחל. וצ"ל דתוספו' דמכות והרמב"ן ס"ל כמ"ש תוס' בעירובין דף ק' גבי מתן ב' שנתערב במתן ד' שכתבו ז"ל וא"ת וליתי עשה ולדחי ל"ת דבל תוסיף. וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וע"ש. ואם כן בנדרים ושבועות ע"י פשיעתו הוא בא שנדר או נשבע לבטל המצוה ולא אתי עשה ודחי לי' ללאו דבל יחל ולוקה עליו והרשב"א בחי' לנדרים שהקשה דליתי עשה דמצוה ולידחי לאו דבל יחל לא ס"ל הך סברא דתוס' דעירובין. והנה בעה"מ ס"ל דלא מהני כולל לבטל את המצוה ודחי לי' להירושלמי מפני הגמ' שלנו דפריך אלא הן היכי משכחת לה. וכבר הזכרנו דעת תוס' והרמב"ן דש"ס דילן אינו סותר לירושלמי דיש חילוק בין כולל מפורש' לכולל סתם א"נ בין קום ועשה לשב וא"ת. ולענ"ד נראה לענות גם חלקי בזה דכבר כתבנו דשיטת תוס' דלמלקות לא בעי' לאו והן. וע"כ סוגית הש"ס לענין קרבן מיירי והכי משמע לי' לישנא דמתניתין דקתני חייב דקאי אקרבן. ולקמן דף כ"ו איתא שם בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר כו' אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ופירש"י מצטער ברעב וא"נ לא נעלמה ממנו היה אוכלה ובתוס' פירשו שמצטער על שאינו שוכח שהי' רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכלה ופשוט דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל' וע"ש. ועיין ברמב"ם פ"ג משבועות שפסק ג"כ דמצטער אינו מביא קרבן כיון שלא היה שב מידיעתו והנשבע ע"י כולל שיאכל נבילות ושחוטות אע"ג דשבועה חיילא ע"י כולל מ"מ אסור לו לאכול דאפי' נשבע על שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן ופשיטא דחיילא שבועה עלי' מ"מ אסור לאכול. א"כ ודאי ליתי' בקרבן אם לא אכל נבילות אף שנשבע עליהן בכולל דממ"נ אם ידע השבועה ואפ"ה לא אכל א"כ ה"ל מזיד וליכא קרבן. ואם שכח השבועה נמי ליתי' בקרבן דהא אי נמי לא הוי שכח לא היה אוכל דהא אסור לו לאכול נבילות אף שנשבע לאכול וכנ"ל. וא"כ אינו שב מידיעתו. ולא משכחת לה הן לענין קרבן. וזה נכון וברש"י שם ד"ה אלא כדרבא כתב וז"ל אבל נבילות וטריפות ראויין לאכיל' הן אלא ארי' הוא דרביע עליהו כו' דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילות חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרי' עם דברים האסורים ומתסרי איסורי' ע"י כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב עכ"ל. ובתוס' ד"ה אלא כדרבא הקשו עליו במאי דמשמע מדבריו דבדברים האסורים לא מקיים שבועתו דבתוספת' תני שבועה שאוכל ואכל אוכלין האסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב מוכח דאפי' בדברים האסורים נמי יוצא ידי שבועתו כשנשבע שיאכל סתם וע"ש. ולפמ"ש לק"מ דאין ה"נ דיוצא ידי שבועתו בדברים האסורים אם אכלן. אלא שאם לא אכלן אינו חייב קרבן דהוי לא שב מידיעתו ואינו חייב קרבן אלא על שלא אכל דברים המותרים וכיון דעיקר קושי' הש"ס אלא הן היכי משכחת לה היינו דליכא קרבן בהן כיון דאינו שב מידיעתו שהרי מ"מ אסור לו לאכול הנבילות אף שנשבע עליהן וע"ז מתרץ דמשכחת לה כדרבא בסתם והיינו שיתחייב קרבן אם לא יאכל כלל על שלא אכל דברים המותרים שעליהם אינו שב מידיעתו מה שאין כן בדברים האסורים אף על גב שאם