אבני מילואים קפג

אין השבועות חלין על הנדרים לא לבטל ולא לקיים שאם אסר עליו ככר בקונם וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאוכלו. וכן אם נשבע אח"כ שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל וליכא למימר דכי היכא דאיסור חפצא חייל על איסור גברא דשבועה ה"נ איסור גברא דשבועה ליחל אאיסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בי' איסור חפצא איסור גברא נמי אית בי' שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עלי' בבל יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים. עכ"ל. ודעת התוס' פ"ב דשבועות דף כ' ד"ה דכי לא נדר דאין הנדרים חלין על האיסורין הבאתי דברי' לעיל וכ"פ הרשב"א בתשו' סימן תרט"ו. ולפ"ז במי שנדר שלא לאכול בשר ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה שהותר לו לאכול נבילות אם צריך התרה לנדרו. הנה אם אמרו בלשון שבועה הוא מבואר בש"ך יו"ד סימן רל"ח סק"ה שכתב ז"ל ונראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבילה שאין צריך להתיר שבועתו עכ"ל. והיינו דוקא בשבועה דאין איסור שבועה חלה על נבילות וטריפות ומש"ה אין צריך התרה אמנם באומר קונם בשר עלי בכה"ג דהותר לו בשר נביל' משום סכנה תליא בפלוגתא. לדעת הטור והר"ן דנדרים חלין על האיסורין צריך התרה. ולדעת תוס' והרשב"א דאין הנדרי' חלין על האיסורין א"כ שוה נדר לשבועה ואין צריך התרה. מיהו באומר קונם בשר סתם ודאי חייל נדרא דה"ל כולל דברי' המותרי' עם האסורים וכה"ג אפילו שבועה חיילא. אלא באומר קונם בשר נבילה עלי בהא הוא דאמרינן דתליא במחלוקת אי נדרי' חלין על האיסורין. איברא גם באומר סתם קונם אכילת בשר עלי אע"ג דה"ל כולל אכתי מידי ספיק' לא נפקא דהא לדעת הרמב"ם פ"ד מהל' שבועות נבילות וטריפות ה"ל דברים שאין ראוין לאכיל' וה"ל כאוכל עפר וכן דעת הר"ן פ"ב דשבועות ע"ש ודעת רש"י דנבילות וטריפות ה"ל דברים הראוין לאכילה אלא ארי' הוא דרביע עלי'. ע"ש בסוגיא. וא"כ ה"נ באומר אכילת בשר עלי קונם לשיטת הרמב"ם ודעמי' דה"ל דברים שאין ראויין לאכילה אין בזה משום קונם וא"צ התרה. אמנם נראה כיון דבשעת חליו הותר לו בשר נבילות הדר ה"ל ראויין לאכיל' דדוקא בשעה שאסו' לו לאכול הוא דהוי דברי' שאין ראויין דכל האסור לישראל הוי אכילתן אכילת עפר. משא"כ זה שאוכל בהיתר הוי אכילה ראויה ולא גרע מאחשבי' אע"ג דבשעת נדרו בריא היה אזלינן בתר שעת אכילה וכיון דבשעת אכילה ראוי הוא שמי' אכילה והנה בעיקר הדין שכתב הש"ך ביו"ד סימן רל"ח באומר שבועה שלא אוכל נבילות ובשעת חליו הותר לו לאכול שאין צריך התרה וכמ"ש. ראיתי בס' פרי מגדים לא"ח בפתיחתו להל' פסח שהתפלא בזה וכתב ז"ל. ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה. כי הנה כבר ביארנו פעמים רבות דנהי דקי"ל דאין איסור חע"א כו' היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרין איסורין רביע עלי' וביבמות דף ל"ג נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ועפ"א מהל' א"ב בהשגות הר"א ז"ל ונ"מ טובא כמ"ש בפרי מגדי' ליו"ד כ"ח והשתא למ"ש הש"ך ביו"ד רל"ח דנ"מ למי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ א"צ להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין אחע"א ואף תרין איסורין לא רביע עליה כלל. והוא פלא בעיני וצ"ע לדינא טובא עכ"ל וע"ש. וכונתו למאי דאמרי' ביבמות דף ל"ד בהא דתניא הבא עלי' חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ופריך למימרא דסבר ר"י אחע"א כו' ומסיק דאינו חייב אלא אחת אלא דמעלה עליו כאלו עשה שתים כו' נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ופירש"י דלא מיירי בשוגג ולקרבן. אלא דמעלה אני עליו כאלו עשה שתים וה"ל רשע גמור ע"ש. ומבואר מזה דהא דאין אחע"א היינו לענין עונשין דלא מיחייב ב' מלקיו' וכן בשוגג אינו חייב אלא קרבן אחד. אבל לענין איסור גם האיסור השני רביע עלי' א"כ בחולה שיש בו סכנה שהותר לו נבילה מ"מ איסור שבועה דרביע עלי' ג"כ למה יאכל בלא התרה והרי נושא עלי' איסור בל יחל. זו היא תמיהתו של הגאון בעל פרי מגדים והנה נראה שהבין הרב המחבר ז"ל טעמא דאין שבועה חלה על נבילות משום דאין איסור חע"א. ובאמת בש"ס מעולם לא אמרו טעם זה גבי שבועה אלא הכי פריך שלא אוכל נבילו' מושבע ועומד מהר סיני הוא. ובתשו' נודע ביהודא ח' א"ח סי' ל"ו כתב ז"ל הן אמת שממה שאמר בכל מקום והא מושבע ועומד מה"ס ולא אמר סתם והא אין איסור חע"א משמע דאי לאו דמושבע ועומד הי' שבועה חלה דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה ואמנם דבר זה צ"ע ושקידה בכמה מקומות בש"ס ואכ"מ עכ"ל. נראה דעת הגאון בעל נ"ב דאי לאו דאין שבועה חלה משום מושבע ועומד לא הוי אכפת לן הא דאין אחע"א בעלמא והכא הוי שבועה חיילא. וגם בזה לא נתקררה דעתי הקלושה דודאי גם בשבוע' שייך אין איסור חע"א. ואמנם נראה לענ"ד דהא דפריך והא מושבע ועומד הוא. היינו לומר דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד והיינו דאיכא בין הך טעמא דאין אחע"א ובין טעמא דמושבע ועומד. דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות. אבל איסורא מיהו רכיב עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה כלל. ואסברא לך טעמא דמלתא אשת אח ואחר נעשה אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח דהרי אכתי היא גם אחות אשתו אלא דאין עונשין על אחות אשה אם אשת אח קדים דאין אחע"א אבל איסורא רביע עלי' שהרי התורה אסרה אחות אשה. וכמו כן נתנבלה ביום הכפורים איסור נבילה לא פקע בשביל שהיום יום כפור אלא דאין עונשין על הנבילה אבל מכל מקום תרתי איסורי רביעי עליה. אבל שבועה הוא איסורא דרמי איהו על נפשיה וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו וא"כ מעולם לא היה איסור שבועה רמי עליה אלא שבועה ראשונה אבל שבועה שניה אין בידו לאסור וא"כ מעולם לא חלה שבועה שניה כלל ולכך צדקו דברי הש"ך דאין צריך התרה היכא דאין שבועה חלה על שבועה. ובזה נשתנה דין מושבע ועומד מדין אין אחע"א. עוד נ"מ גם לענין עונשין בין טעמא דמושבע ועומד לטעמא דאין אחע"א. דלטעמא דמושבע ועומד אע"ג דאח"כ פקע איסור הראשון כגון האי שנשבע שלא לאכול נבילות ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה ופקע מיניה איסור נבילה שהרי הותרה לו משום סכנה אפ"ה שבועה לא חיילה כיון דלשעתו לא היה מקום לחול שהרי הי' מושבע ועומד ולא מצי לאסור על נפשו בשבועה תו לא הדרא וחיילא אבל לטעמא דאין אחע"א איסור השני מתלי תלי וקאי וכי פקע איסור הראשון קאי באיסור שני לקרבן ולמלקות כדאי' ביבמות שם. ומשום דאיסור הבא מאליו כדקאי קאי אלא שאין עונשין על האיסור השני לקרבן ולמלקות וכי פקע איסור הראשון הדר וחייל אף לעונשין. אבל שבועה דהוא איסור הבא מעצמו ולא מצי תפיס נפשי' בשבועה וכיון דלא חייל לשעתו תו לא חייל לעולם. והא דאמרי' גבי נשבע שלא אוכל ככר זה וחזר ונשבע שלא יאכלנה ונשאל על הראשונה דשני' חלה עליו התם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ השבועה השניה נעשית ראשונה למפרע וחלה למפרע ממש. אבל היכא דלא חיילא למפרע בשעתו כגון איסור נבילה אע"ג דאח"כ פקע איסור נבילה ע"י מה שהותר לו בחליו מ"מ למפרע לא הותר לו וכיון דבשעתו לא חייל תו לא חייל אח"כ דהא לא נשבע אח"כ. וזה ברור:

והא דקשיא לי' להגאון נ"ב בהא דפריך והא מושבע ועומד מה"ס ולא פריך והא אין אחע"א. נלענ"ד דעדיפא פריך דהא דאין אחע"א היינו דוקא בזה אח"ז אבל בבת אחת מיהו חייל אבל גבי שבועה אפילו בבת אחת לא חייל כגון נשבע שלא לאכול נבילות ונתנבלה אחר השבועה דכה"ג ה"ל איסור שבועה ונבילה בבת אחת. דאף על גב דקדים איסור אבר מן החי כיון שבשעה שנתנבלה פקע לי' איסור אמ"ה ואתו איסור נבילה ואיסור שבוע' בב"א. ועיין בתוס' ד"ה האוכל נבילה ביו"הכ ע"ש. אלא כיון דסוף סוף מושבע ועומד הוא שלא לאכול נבילה לא מצי תו מתפיס אנפשי' בשבועה משא"כ משום אין אחע"א כה"ג שנתנבלה אחר השבועה הוי חיילא השבועה וכמ"ש ודו"ק

עוד נלענ"ד בהא דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני ולא פריך והא אין אחע"א. משום דביבמות דף ל"ד איתא הבא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ור"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח. ופריך וסבר ר"י אחע"א כו'. ומסיק אלא אמר רב מעלה אני עליו כאלו עשה שתים כו' למאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים. וכתבו תוס' שם ד"ה בין רשעים גמורים ור"ש דס"ל דאינו חייב אלא משום אשת אח ס"ל אע"פ שיש בעבירה זו ב' איסורים מ"מ כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו בין רשעים גמורים ע"ש. ומש"ה לא פריך והא אין אחע"א דמצינו למימר הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב היינו מעלה אני עליו כאלו עשה שתים כדמפרש רב התם ונ"מ לקוברו בין רש"ג. ור"ש דפליג ופוטר לטעמיה אזיל דס"ל דכיון דלא מיחייב אלא חדא אין לקוברו בין רש"ג כדפליג ביבמות גבי אשת אח. ואע"ג דבתוס'