אבני מילואים קפ

ישהה ומשום מתקן. ולכן נראה כדברינו למעלה דבי"ט באמת שרי הטבלה ע"ג מימיו ונדה בבגדיה נמי בי"ט קאמר אבל בשבת לא וכמ"ש לעיל. והנך אמוראי דפליגי בירושלמי בהערמה אם באה"ט או בולה"ט בשבת הוא דפליגי כמ"ש לעיל ומ"ד באה"ט מהני הערמה ואפי' בשבת. והא דתנן אין מטבילין כלי ע"ג מימיו בשבת וכמו ששנינו בתוספתא הביאה רש"י בסוגיין גבי פלוגתא דרבי ורבנן ע"ש ס"ל טעמא דרבה שמא יעבירנו ומש"ה בשבת אסור משום שמא יעבירנו ומ"מ לא גזרו י"ט אטו שבת דכולי האי לא גזרו. אבל לדידן דקי"ל כטעמי דרב ביבי ודרבא וכמ"ש הרמב"ם פכ"ג מהלכות שבת ופ"ד מי"ט אין לחלק בכך אלא צריך לומר בי"ט הוא דמהני הערמה אבל בשבת אסור הערמה ודוקא בולה"ט הוא דמהני הערמה אפי' בשבת וכמ"ש לעיל ואדם דנראה כמיקר ומותר אפי' באה"ט אע"ג דהוי הערמה היינו משום דלעולם הערמתו אתו דתמיד נראה כמיקר וא"כ לעולם היה בכלל איסור טבילה וכמבואר לעיל

והנה בתוס' ר"פ חומר בקודש כתבו למ"ד בולה"ט הוא דמהני הערמה. אבל לא באב הטומאה דהא מדלין בדלי טמא משמע אפי' באב הטומאה מהני הערמה. וכתבו לחלק משום דהך הערמה דדלי עדיפא ע"ש. ולכאורה אינו משמע כן בירושלמי שם דאי' שם. ואין מטבילין את הכלים מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן. תני ר' אושעי' ממלא אדם כלים בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילן תני נפל דליו לתוך הבור נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהן ומטבילן תרין אמרי חד אמר בכלים שנטמאו באב טומאה וחורנא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה ע"ש. ומשמע דהנך אמוראי דפליגי בהערמה פליגי בכל מיני הערמה ואפילו הך דדלי דהא הך דר' אושעי' דתני ממלא אדם כלי מן הבור היינו ממש דלי וכמ"ש הפוסקים בכלים שראוין לשאוב בהם מים והיינו דלי וכיוצא וכמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש. ואפשר כונת התוס' לחלק דדלי עדיף משום שהוא לעולם תוך הבור משא"כ שאר כלים אף שראוין לשאיבה כיון שאינן לעולם תוך הבור הערמתו ניכרת ולא הוי כהערמת דלי. אך לפי דברינו דהנך אמוראי בשבת הוא דפליגי ולא ביו"ט וס"ל לחד מ"ד דדוקא בולד הטומאה מהני הערמה בשבת אבל לא באב הטומאה א"כ אין אנו צריכין לחלק בין הערמה להערמה וכמ"ש לעיל. וכן אין אנו צריכין למה שמחלק בשטה בין נדה הטובלת בבגדים ובין טבילה על גבי מימיו דבכלי בלחוד שייך גזירה דשמא יעבירנו. דהא לא מיתרצא אלא אליבא דרבה ואנן קי"ל כרב ביבי ורבא משום מתקן מנא ומשום שמא ישהה אלא ע"כ בין שבת ליו"ט אנו מחלקין. ועיקר פלוגתא בשבת בהערמה דאה"ט אבל בולה"ט מהני הערמה אפי' בשבת לכ"ע ובלא הערמה לכ"ע אסור בשבת וכמ"ש התוס' ד"ה ושוין שמשיקין. ולפ"ז הך הערמה שכתב הרמ"א בא"ח סי' שכ"ג בכלים הראוין לשאוב נראה דתלוי במחלוקת הפוסקים דלאותן דס"ל טבילת, כלים חדשים דאורייתא לא מהני הך הערמה בשבת דדמיא לאב הטומאה. ולמאן דס"ל טבילת כ"ח דרבנן מהני הערמה אפילו בשבת כמו בולד הטומאה דהוי דרבנן ומהני. אבל להטבילן בעיני' נראה דאסור אפי' ביו"ט ולא דמי לולד הטומאה דמותר אפ' בעינ' ביו"ט משום דולד הטומאה עכ"פ ראוי לטמא בימי טומאתו ולחולין משא"כ כלים חדשים דאסור להשתמש בהן כלום ה"ל תיקון אפי' בדרבנן וכמ"ש הרה"מ פ"ד מהל' י"ט ע"ש ועוד נראה לפענ"ד לחלק לפי מה דאיתא פ' במה מדליקין דף ל"ד ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ופירש"י ז"ל כאן בעירובי תחומין תיקון מעליא דאסמכוהו רבנן אקרא כדאיתא בעירובין יליף מקום ממקום ומקום מניסה אבל ע"ח חומרא בעלמא הוא עכ"ל. ובתוס' שם ד"ה ל"ק כאן בע"ת ז"ל נראה לר"ת כפי' הקונטרס דבע"ת מחמרינין משום דאית ליה סמך מן התורה וכן פיר"ח וכן יש בירושלמי עכ"ל. והיינו דבירושלמי אמרו ע"ת דבר תורה וא"כ מוכח דכל שיש לו סמך מן המקרא חשיבא תיקון מנא כדאורייתא אע"ג דאינו אלא אסמכתא. לפ"ז יש לחלק דדוקא בולד הטומאה היינו כל' שנטמא במשקין דאינו אלא משום גזירה דמשקין זב וזבה ואין לזה סמך מן התורה לכך לא חשיב תקון מנא וה"ה עירובי חצירות לא חשיב תקון אבל טבילת כלים חדשים אפי' לדעת הפוסקים דהוי דרבנן עכ"פ מקרא יליף לה בש"ס סוף מס' ע"ז דכתיב אך במי נדה יתחטא ע"ש. אלא דס"ל דאינו אלא אסמכתא וכיון שיש לו עכ"פ סמך מן המקרא ה"ל כמו דבר תורה לענין תקון וכמו עירובי תחומין. וכבר פסק הרמב"ם טעמא דמתקן ע"ש ודו"ק

ובתוס' חגיגה פ' חומר בקודש ד"ה האונן והמחוסר כפורים הקשו שם לשטתם דולד הטומאה לא בעי הערב שמש בהא דתנן סכין הנמצא בי"ג שונה ומטביל בי"ד שוחט בה מיד דמסתמא הטבילוהו מאתמול כדי לעשות לה הערב שמש וניחוש דלמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל. ותירצו דהא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש. והיינו כיון דלאב הטומא' לא חיישי' בי"ד דודאי טביל לה מאתמול כי היכי דלהוי לה הערב שמש. ולטומאה דרבנן תו לא חיישי' דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה קשה לפ"מ דקיי"ל בדבר שי"ל מתירין אפי' בדרבנן ספקו להחמיר וכדאיתא ריש ביצה ועיין ש"ך סי' ק"ב דאפי' בא המתיר ע"י מעשה נמי הוי דשיל"מ וכמו בנדרי' ע"י שאלה אלא היכי דצריך פיזור מעות כגון בכלי טריפה שנתערב בכלים כשרים לא מקרי דשיל"מ כיון דאינו מותר ע"י הגעלה דצריך פיזור ממון ע"ש. וא"כ הכא בסכין שנמצא בי"ד דהא מיא קמן קשה אמאי שוחט בה מיד ניחוש לטומאה דרבנן ולטבלי' כיון דאיכא מיא קמן ואין צריך פיזור ממון. והראב"ד פ"ו מהל' ברכות כתב על דברי הרמב"ם שכתב שכל ספק בטהרת ידים טהור וז"ל בהשגות ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום רחץ והוצא עצמך מן הספק עכ"ל. וכתב שם בכ"מ דלא דמי לס' טומאה ברה"ר דאמריה ליה הא מיא דשאני ידים דליכא עיקר בדאורייתא ע"ש. ולענ"ד נראה דהראב"ד לא אתי עלי' מדין ס' טומאה ברה"ר אלא מדין דשיל"מ דשייך אפי' בדבר שאין לו עיקר מן התורה ומש"ה אם אין לו מים א"צ פיזור מעות למים אבל כשיש לו מים אומרים לו קום רחץ כיון דא"צ פיזור ממון. אמנם בטעמא דהרמב"ם נ"ל דס"ל דבידים הקילו יותר ואפי' בדשיל"מ וכמו שכתבו גבי ספק עירוב דהקילו אע"ג דיש לו מתירין. ועיין בתוס' זבחים ר"פ טבול יום שהקשו ג"כ קושי' זו דאי נימא דנטמא בולד הטומאה לא בעי הערב שמש א"כ בי"ד אמאי שוחט בה מיד ניחוש שמא נטמא בולד הטומאה. ותירצו דלא גזרו על כלים הנמצאים אלא משום אב הטומאה דאורייתא ע"ש. ונראה דלא אתו עלה משום ספיקא דרבנן ולקולא. ומשום טעמא שכתבנו דה"ל דשיל"מ וספיקו להחמיר אפי' בדרבנן לכך כתבו דתחלת גזירה שגזרו על כלים הנמצאים לא היה אלא מחשש טומאה דאורייתא ומשום טומאה דרבנן לא גזרו כלל

ובתוספת פסחים דף ע' ד"ה והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כתבו ז"ל וא"ת ואמאי לא פריך ואי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קי"ל דלא מזין ולא טובלין ע"ש ומאי קושי' דהא טומאה דרבנן מטבילין כמו בולד הטומאה וסכין הנמצאת אין בו משום טבילה אלא מגזירה דרבנן וכמבואר בדברי הרמב"ם פי"ג מה"ל שאר אבות הטומאה וז"ל כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין ואפי' נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים חוץ מן הסכינים לשחיטת קדשים מפני חומרת קדשים ע"ש. והוא בש"ס פ"ק דפסחי' די"ט ע"ש וכ"כ הרעו"ב ברטנורה בפירוש המשניות לשקלים פ"ח בהא דתני שונה ומטביל דאע"ג דלא גזרו על הכלים הנמצאי' הכא משום חומרא דקדשים הוא. אבל לחולין לא גזרו ע"ש וכיון דאינו אלא משום חומרא דקדשים לא גרע מולד הטומאה דמטבילין. אלא דלפ"מ שכתבתי דהא דולד הטומאה מטבילין היינו דוקא מיו"ט אבל לא בשבת מש"ה הקשו תוס' שפיר כיון דמיירי בשבת. ומדברי האחרונים נראה דלא נחתי לחלק בין יו"ט לשבת בדרבנן וכדמשמע מדברי מג"א סי' שכ"ג שכתב בטבילת כלים חדשים אפי' לדעת הפוסקים דהוי מדרבנן ומשום דלא חזי כלל ה"ל תקון אפי' בדרבנן וכמ"ש הרה"מ ע"ש. והרי שם בהל' שבת קאי ומשמע דאי לאו דלא חזי כלל הוי שרי להטביל כיון דהוא מדרבנן ואפי' בשבת. ומדברי תוס' ד"ה ושוין שמשיקין אע"ג דכתבו ולמ"ד בשבת ניחא ומשמע דס"ל דבשבת אסור אפילו ולד הטומאה. הנה לפ"מ שכתבו אח"כ משום דאסור לגרום טומאה לכתחלה ע"ש. שוב אין צריכין לחלק בין שבת ליו"ט. אלא דלפמ"ש תוס' בפסחים דף ע' מוכח דס"ל דבשבת אסור אפי' דרבנן דהא כלים הנמצאים אינן אלא מדרבנן וכמ"ש: העולה מדברינו דביו"ט מותר להטביל כלים חדשים ע"י הערמה. אבל בשבת אסור אפי' ע"י הערמה כיון דלדעת כמה פוסקים טבילת כלים חדשים דאורייתא ובדאורייתא לא מהני הערמה בשבת אלא בדרבנן וכמבואר