אבני מילואים קעט

דפליגי אמוראי וס"ל לחד מ"ד בולד הטומאה מיירי וקאי אהא דתני נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו ומשמע דוה"ט בעי הערמה. התם קאי על מתני' דאין מטבילין בשבת. וכן פ"ב דביצה קאי על משנתינו דחל להיות אחר השבת מטבילין הכל מלפני השבת ועלה קתני נפל כליו לתוך הבור בשבת מערים עליו כיון דבשבת הוא צריך הערמה אע"ג דוה"ט מטבילין בלא הערמה היינו דוקא בי"ט אבל שבת חמיר טפי וכן משמע מדברי התוס' בסוגיין ד"ה ושוין שמשיקין שכתבו ז"ל ועוד דלא נטמא כי אם בולה"ט וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא ע"ש. הרי דבשבת אסור טפי ואפי' ולה"ט דרבנן. ומש"ה פליגי התם הני אמוראי דמר ס"ל דלא מהני הערמה אלא בולה"ט אבל לא באה"ט ומשום דשבת חמיר ומר ס"ל דבאה"ט נמי מהני הערמה כיון דבשבת מיירי. אבל בי"ט לכ"ע מטבילין ולה"ט בלא הערמה כפשטא דברייתא דתני נטמא בולה"ט מטבילין אותו בי"ט דמשמע בלא הערמה וכמ"ש. ומש"ה נמי פסק הרמב"ם דולה"ט מטבילין בי"ט בסתם ומשמע בלא הערמה ומשום דבי"ט כ"ע מודו. ובשטה מקובצת בסוגיין כתב ז"ל והקשה הרשב"א א"כ נדה שאין לה בגדים דטובלת בבגדיה אמאי הא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדי' וה"ל כהטבלה דמתני'. ועלתה לו בקושיא עכ"ל והיינו דהא במשנתינו שנינו משיקין את המים בכלי אבן אבל לא מטבילין ומ"ש הטבלה אגב מימיו דאסור ובגדים אגב גופה דשרי. ולענ"ד נראה דלק"מ דבהטבלה גופא קי"ל כרבנן דבי"ט מטבילין אותו ע"ג מימיו ובשבת אסור כמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות י"ט שכתב ז"ל ואם היה צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלים במימיו ואינו חושש ע"ש והיינו כחכמים דפליגי על רבי ובפרק כ"ג מהלכות שבת כתב ומותר להטביל את המים בשבת עכ"ל. אבל הטבלת כלי בשבת אגב מימיו אסור וכמבואר בסוגיין אליבא דחכמים. והא דנדה שאין לה בגדים שמערמת וטובלת בבגדי' נמי דוקא בי"ט וכמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות י"ט שכתב שם דין נדה המערמת וטובלת בבגדיה. ובשבת לא הביא הרמב"ם דין זה דהערמה דנדה ומשום דה"ל דומיא דהטבלה ע"ג מימיו דאין מטבילין בשבת. וה"ה בגדי' ע"ג גופה נמי אסור כן נראה ודו"ק

והנה למ"ד בירושלמי דדוקא בולד הטומאה מהני הערמה אבל לא באב הטומאה. והנה הא דתנן מדלין בדלי טמא והוא טהור משמע אפי' באב הטומאה ומותר ע"י הערמה. ומש"ה מחלקין התוס' בחגיגה שם דהך הערמה דמדלין בדלי עדיפא ע"ש. אך לפמ"ש נראה דבהא פליגי הנך אמוראי דמ"ד בולד הטומאה דוקא מהני הערמה בשבת אבל באב הטומאה לא מהני הערמה ומוכח לה מהא דאין מטבילין בשבת ע"ג מימיו דהוי נמי הערמה. והא דמדלין בדלי טמא מוקי לה בי"ט. אמנם מ"ד באב הטומאה נמי מהני הערמה יבואר לפנינו בעזה"י. ואנן דקי"ל דוקא ולה"ט מהני הערמה בשבת. אבל בי"ט ולה"ט לא בעי הערמה והיינו כמ"ד בולה"ט. והא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה וכן הא דמדלין בדלי טמא מיירי בי"ט. והרמב"ם לא הביא דין הערמה רק בהלכות י"ט פ"ד אבל בהלכות שבת פכ"ג לא הביאו והיינו משום דבשבת לא מהני הערמה כמו דלא מהני הטבלת כלי ע"ג מימיו דהוי נמי הערמה וכמו נדה בבגדי' וכמ"ש הרשב"א בקושייתו ואע"ג דבולה"ט מהני הערמה אליבא דכ"ע ואפילו בשבת אפשר דלא רצה הרמב"ם לירד בחילוקין בהערמה בין אב הטומאה לולה"ט. נמצא דלפ"ז אין אנו צריכין לחלק בין הערמה להערמה אלא הך דמטביל ע"ג מימיו ונדה הטובלת בבגדיה ומדלין בדלי טמא כולהו חד הערמה חשיבא ולא שרי אלא בי"ט אבל לא בשבת וכדמוכח מדברי הרמב"ם שלא הביא דין הערמה בשבת. ובהגהת מיימוני פכ"ג מהלכות שבת כתב ז"ל הורה רבינו פרץ בהר"ר אלי' שמותר להטביל בשבת ע"י הערמה ששואב מים לשתות או לשאר צורך המים וממילא יהיו טהורים וכן איתא פ"ב דביצה ושוין שמדלין בדלי טמא והוא מאליו טהור וכן ראי' מאדם דשרי דנראה כמיקר עכ"ל

ולפי מ"ש דהא דמדלין בדלי טמא אינו אלא בי"ט אבל לא בשבת ואם כן אין ראיה שמותר להטביל בשבת ע"י הערמה וכן מ"ש מאדם דשרי דנראה כמיקר ואפי' בשבת ואפי' באב הטומאה אין ראיה לענ"ד דודאי דהטבילה בעינא אסורה כמו טבילת כלים אסרו חכמים גם ע"י הערמה בשבת משום גזירה דטבילה בעינא. ומה"ט אין מטבילין ע"ג מימיו. והא דנדה טובלת בבגדיה אינו אלא בי"ט ולא בשבת וכן הא דמדלין בדלי טמא נמי כיון דבעיניה אסור ע"י הערמה נמי אסור בשבת. אבל אדם דנראה כמיקר לא היה מעולם בכלל איסור טבילה דלא משכחת ליה טבילה בעיניה דתמיד הערמתו עמו דלעולם נראה כמיקר ומש"ה אפי' בשבת ואפי' באה"ט אדם מותר. משא"כ כלים דשייך בהו טבילה בעיניה אסור גם ע"י הערמה בשבת. ובזה יתיישב מאי דקשיא לן לעיל סימן יו"ד בדברי התשב"ץ שכתב גבי הערמה דשאיבת מים דלא יברך ומשום דמחזי כמתקן. וקשיא לן דא"כ נדה שטובלת בשבת לא תברך כיון דטעמא באדם אינו אלא משום דנראה כמיקר וכשתברך מחזי כמתקן ע"ש. ולפי דברינו ניחא דאדם שאני כיון דלעולם נראה כמיקר א"כ מעולם לא היה בכלל איסור טבילה דלעולם הערמתו עמו וכיון שכן מותרת ג"כ לברך כיון דטבילתה לא נאסרה מעולם. משא"כ בכלים דטבילתו בעיניה אסורה ושייך גבייהו איסור טבילה ומשום הערמה בלחוד הוא דמותר לכך אין לברך דאם יברך מחזי כמתקן ותו ליכא הערמה וקיימא ליה באיסור טבילה ודו"ק. ועיין לעיל סימן י"ד שכתבתי בהא דמדלין בדלי טמא דאינו מברך דקשיא לן דהא לכתחלה הברכה מעכבת המצוה וכדתנן ערום לא יתרום משום שאינו רשאי לברך ע"ש. וכתבתי דהא דמדלין בדלי טמא אינו מכוין לשום מצות טבילה אלא לשום שאיבת מים. וטבילה אינה צריכה כונה וטהור ממילא ותו לא חייל עליה חובת ברכה כיון דאינו מכוין כלל לשום מצות טבילה ע"ש. ויתיישב בזה מה שהקשה בשטה מקובצת בסוגיין בהא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהה ע"ש שכתב דכיון דהדלי בבור ושם טהרתו מלתא דלא שכיחא הוא שיהיה משהה ע"ש. ומדברי הפוסקים מבואר בכל הכלים שראויין לשאוב בהן מים נמי מותר. והכי איתא בירושלמי תני ר' אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו והיינו כמ"ש הרמ"א סימן שכ"ג בכלים הראוין לשאיבה ע"ש. וא"כ מוכח דלא בעינן שיהיה הדלי בתוך הבור דוקא. ולפי מ"ש דגבי דלי היינו שאינו מתכוין כלל למצות טבילה וכנזכר לעיל סימן יו"ד באר היטב. ולכך אינו מברך. א"כ תו לא גזרינן שמא ישהה דגזירה זו לא שייכא אלא במקום טבילה וכן הוא בשטה מקובצת בסוגיין ז"ל ורוב הפוסקים ז"ל פסקו כרב ביבי דגזירה שמא ישהה דהא תניא כותי' וכתב הריטב"א ז"ל דאפי' לדבריו כלים שנאסרו ביי"נ אפי' מערב י"ט מותר להטבילן בי"ט ולא גזרינן שמא ישהה דזו הדחה היא ולא גזרו אלא בטבילה כו' אבל בהדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחים כדי לנקות. אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן עכ"ל. מבואר דלא גזרינן שמא ישהה אלא במקום טבילה. ומדלין בדלי טמא אינו מקום טבילה כלל ולא גזרו שמא ישהה ודו"ק

אמנם קשיא לי במ"ש ליישב דברי התשב"ץ שלא לברך כשמטביל ע"י הערמה. ואע"ג דבכל מקום הברכה מעכבת המצוה לכתחלה וכמ"ש בסימן י'. ואמרנו משום דלא מכוין כלל לשם מצות טבילה רק לשום שאיבת מים וכנ"ל. א"כ הא דפליגי תרין אמוראי בירושלמי דחד מאן דאמר ס"ל בולד הטומאה הוא דמהני הערמה ולא באה"ט והא ולד הטומאה אינו אלא לתרומה וקיי"ל לתרומה וקדשים בעי כוונה כמבואר בש"ס בכמה מקומות. וכיון דצריך כוונה לטבילה א"כ מוכח דבמקום הערמה נמי רשאי לכוין לשום מצות טבילה וכיון דבעי כונה ודאי צריך ברכה וכמ"ש ודו"ק. ועדיין צ"ע. הדרן לקושית הש"מ שהקשה בשם הרשב"א נדה שאין לה בגדים שמערמת וטובלת בבגדיה אמאי הא התם כל עצמה אינה באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה וה"ל כהטבלה דמתני' ע"ש בשטה שכתב ז"ל ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שהי' יכולה ללכת כשהי' לבושה ולטבול לשם מאי אמרת דלמא אתי' לאטבולי בעיניה ואפי' בי"ט נגזור אטו שבת שמא תביאם שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ואפי' בשבת שרי אבל מטביל כלי ע"ג מימיו דבשבת אסור שמא יעבירם ד"א ברה"ר ואפי' בי"ט אסור גזירה אטו שבת דאי אפשר לו להטבילם ברה"ר שלא יתחייב עכ"ל

ואכתי קשה קושית הרשב"א דהא תינח לטעמיה דרבה שפיר איכא לחלק בין נדה בבגדים לע"ג מימיו מהאי טעמא שכתב בשטה בשם רבו. אבל לאינך טעמא משום מתקן מנא או משום שמא ישהה אין טעם כלל לחלק בזה והדרא קושיא לדוכתא אמאי שרי נדה בבגדיה להטבלה ע"ג מימיו אסור והרמב"ם פסק כטעמא דרב ביבי וכטעמא דרבא משום שמא