אבני מילואים קעז

מתני' בשבת וכרבנן ניחא. אבל למאן דמוקי בי"ט קשיא. ותירצו דמ"מ אסור לכתחלה לטמאו כדי לטהרו ע"ש

ונראה דלקושיא ראשונה שהקשו חדא דנטמא ביו"ט שפיר עולה תירוצם דלכתחלה אסור לטמאו כדי להטבילן דטעמא דנטמא בי"ט מטבילין אותו כתב בש"מ דה"ל מכשירין שאי אפשר לעשותו מעי"ט דמותר ע"ש. וא"כ בדיעבד כשנטמא ביו"ט ה"ל כמו שפוד שנרצם בי"ט דרשאי לתקנו ביו"ט. אבל שפוד שלם לרצצו בי"ט ע"מ לתקנו בי"ט ודאי אסור דהשתא ומה כשאפשר לתקנו מעיו"ט אסור כ"ש היכא דאפשר שלא לשברו דפשיטא דאסור לתקנו ומש"ה אסור לכתחלה לטמאו כדי לטבלו כיון דאפשר שלא לטמאו. וכל זה לטעמיה דרבא דאמר משום מתקן. וכן לטעמא דשמא יעבירנו כתב בחי' מהרש"א הא דמותר כשנטמא ביו"ט משום דכל שאי אפשר לטהרו מעי"ט לא גזרו בו משום שמא יעבירנו. וכן משום מתקן לא גזרו כשאי אפשר לעשותו מעי"ט ע"ש. וכיון דאינו אלא משום דיעבד ומשום דאי אפשר מבע"י לכך לכתחלה אסור לטמאו כיון דאפשר שלא לטמאו אכן לקושיא שני' שהקשו בתוס' דהא ולד הטומאה מותר להטביל ביו"ט. דהתם אינו משום דיעבד ואי אפשר דהא אפי' אפשר להטבילו מעיו"ט מטבילין אותו ביו"ט לכתחלה. א"כ עדיין קשה אמאי אין מטמאין אותו לכתחלה כדי לטהרו

אמנם לפמ"ש יתיישב שפיר דהא בש"ס דפריך ואי איתא נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ומשני כהנים זריזין הן ופירש"י דכהנים זריזין ולא אתו למשרי אב הטומאה. ואכתי תקשי בולד הטומאה גופי' נגזור שמא יעבירנו ועל זה לא מהני טעמא דכהנים זריזין הן. אך לפי מה שביארנו בולד הטומאה לא שייך למגזר שמא יעבירנו כיון דהוצאה ביו"ט שרי ואינו אלא גזרה משום שבת. ובשבת אי אפשר טבילת ולד הטומאה דלתרומה כיון דאין בו צורך היום כלל. ואפי' בשבת שחל עיו"ט אין שבת מכין ליו"ט וכמ"ש. אלא דכל זה לא שייך אלא כשמטביל הכלי בעיני' ליכא למיגזר משום שבת דבשבת הוי שלא לצורך כלל. אבל כשמבטיל ע"ג מימיו דכיון דבמים ה"ל צורך היום ה"ל בכלל גזירה דשמא יעבירנו וגזור יו"ט אטו שבת ואע"ג דבהשקה מזהר זהיר מ"מ טבילת הכלי היא בכלל הגזירה דשמא יעבירנו וגזרינן יו"ט אטו שבת. וכל היכא דבולד הטומאה איתי' לגזירה דשמא יעבירנו לא עדיפי כהנים בהכי דלא אמרינן כהנים זריזין הן אלא דלא אתי למשרי אב הטומאה וכמו שפירש"י אבל לא לענין גזירה דשמא יעבירנו והכא גבי השקה אי שרי לי' למיטבל כלי אגבי מים ה"ל טבילה לצורך המים ושייך למיגזר שמא יעביר הכלי וי"ט אטו שבת. משא"כ כשמטביל הכלי בעיני' לא שייך גזירה בולד הטומאה משום דאינו אלא לתרומה ובעי הערב שמש ואין בו צורך היום כלל וכמ"ש. ודו"ק ובחידושי מהרש"א ראיתי שכתב להקשות על דברי היש מפרשים דולד הטומא' מיירי כשנטמא בי"ט ואפ"ה באב הטומאה אסור להטביל משום דבעי הערב שמש וה"ל שלא לצורך א"כ מאי פריך נגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה הא טומאה בי"ט לא שכיח וכדמשני הש"ס. ומתרץ דהיינו דוקא לעיל דעי"ט גופי' אינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו לכך לא גזרינן יו"ט אטו עי"ט. אבל ולד הטומאה שפיר נגזור אטו אב הטומאה דאסור מדין דשלא לצורך ע"ש:

ולענ"ד כל כה"ג דהאיסור ניכר וידוע ודאי לא שייך למיגזר לצורך אטו שלא לצורך וכי גזרינן שלא יעשה מלאכה לצורך י"ט אטו שלא לצורך י"ט ודוקא בטבילה גזרינן י"ט אטו שבת משום דאינו ניכר דאיסור טבילה הוא משום הוצאה וכמ"ש בשטה מקובצת וכנז':

ובחידושי פני יושיע ראיתי שכתב ליישב קושית התוס' גבי ושוין שמשיקין בכלי אבן משמע אבל לא בכ"ע ואמאי הא ה"ל ולד הטומאה. ע"פ מ"ש התו' בהא דאמרי' כהנים זריזין הן דהא ראוי גם לישראל ולמשקין דכל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ותירצו דמיירי בכלי מנוקב שאינו ראוי למשקין ע"ש. והכא בהשקה ע"כ אין הכלי מנוקב כיון שראוי' להשקה א"כ אפי' בולד הטומאה אסור כיון דראוי לישראל ג"כ וגזור ולד הטומאה אטו אב. ע"ש. אמנם בשטה מקובצת כתב ז"ל וא"ת בחולין נמי משכחת לה שמקבלים טומאה משום דכל הפוסל את התרומה כו'. ותירצו בתוספות דמיירי בכלי חרס וכיוצא שאין משתמשין בהם משקין והלכך ליכא למיחש שמא יתן בהם משקין וישתמש בהם בשתיית משקין עכ"ל. מבואר בדבריו דמשכחת לה בכלים שלמים שראוים להכיל מים ואפ"ה אינו משתמש בהם למשקין מחמת מיאוס וא"כ אפי' משיק בהם מים לפי שעה שפיר דמי כיון דלא חזי לשתיה וא"כ עדיין קשה קושית תוס' אמאי נקט כלי אבן דוקא הא משכחת לה בכלי עץ נמי ובכלי מאוס וכמ"ש בשטה:

ומיהו מ"ש בשטה כגון כלי חרס קשה דהא כלי חרס אין לו טהרה במקוה והיכא שייך ביה מטבילין בי"ט. וצריך לומר דלאו דוקא נקט כ"ח אלא לדוגמא בעלמא וכונתו לכלי עץ המאוס. ולכך כתב כגון כלי חרס וכיוצא ר"ל דוגמת כלי חרס וכדומה לו דמאוס. וגם בתוס' שלנו שכתבו בכלי מנוקב נמי לדוגמא נקטי וה"ה כלים שלמים שאין דרכן לשתות בהם משקין:

איברא ראוי להתבונן בעיקר דברי הר' אלחנן שכתב בפשיטות דמיירי בי"ט שחל להיות ע"ש די"ט מכין לשבת. ובש"ס משמע דאין י"ט מכין לשבת עיין במסכ' ביצה דף ט"ז י"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות ואמרו בגמרא במסכת עירובין דף ל"ח מי"ט לשבת מ"ט לא משום הכנה ע"ש ומבואר דאין י"ט מכין לשבת. והא דאמרו שם ביצה דף י"ז טעמא משום דמיקנא שביתה בשבתא לא. כבר כתבו שם בתוס' ד"ה מ"ט למיקנא שביתה. דהכי קאמר אסור למיקני שביתה בשבתא משום דהיינו הכנה ואין י"ט מכין לשבת ע"ש. ועיין תוס' פ' המביא כדי יין דף ל' ד"ה עד מוצאי י"ט האחרון דמבואר ג"כ דאין י"ט מכין לשבת ע"ש. ובריש ביצה אמר רבה כו' חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט. ע"ש. ואפשר דה"ר אלחנן סובר כדעת הגהת אשר"י פ"ב דביצה דאע"ג דאין י"ט מכין לשבת ה"מ היכי דלא הניח עירוב תבשילין אבל אם הניח עירוב תבשילין מותר ע"ש. וא"כ שפיר משכחת לה די"ט מכין לשבת כשהניח עירוב תבשילין אבל הר"ן כתב פ"ב דביצה דלא מהני עירוב תבשילין אלא לאוכל נפש ולא למכשירי אוכל נפש ע"ש. אלא דנראה דגם האידנא מדיחין כלים בי"ט לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. וצ"ע

אמנם דעת הרמב"ם דגם בטומאה דרבנן צריך הערב שמש וכן דעת הר' אלחנן בתוס' חגיגה. וצריך ליישב לשיטתם דברי הירושלמי דהוכיחו ממנו בתוספות שם בחגיגה דטומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. וז"ל תוס' שם פ' חומר בקודש. תירץ הר' שמואל מראום הא דתניא פ"ב דביצה דכלים שנטמאו בולד הטומאה מטבילין אותן ביו"ט ואמאי הא בעי הערב שמש ותי' כיון דולד הטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש. והכי משמע בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כלי בשבת וכי מתקן מנא לכתחלה נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילן כלומר ביו"ט ובשבת תרי אמוראי חד אמר בכלי שנטמאו באב הטומאה וחד אמר בכלי שנטמא בולד הטומאה. מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה ואפילו בחול הוא טעון הערב שמש כלומר התינח לדידי דאוקמינא ליה בולד הטומאה שפיר דלא בעי הערב שמש אלא לדידך דמוקמת ליה באב הטומאה צריך ליה הערב שמש ולא חזי לי' לאשתמושי ביה אלא בחול הוי ליה מטביל בשבת לחול ומוקי לה ברוצה להשתמש לחולין דטבול יום שרי בחולין בלא הערב שמש כו' ואותו גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפרק ב' דביצה כתוב בשבוש ספרי' אמנם הצעת הגירסא כמו שפירשתי עכ"ל וא"כ מבואר מדברי הירושלמי בולד הטומאה אין צריך הערב שמש

ונלענ"ד ליישב דעת הרמב"ם והר' אלחנן דולד הטומאה צריך הערב שמש. והוא: דדברי הירושלמי אלו נשנים בשלשה מקומות בפ"ב דתרומות בפ"ב דשבת ובפ"ב דביצה. ובפ"ב דשבת כתוב הגירסא בהיפך מתיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה אפי' בחול הא טעון הערב שמש. וכן הי' הגירסא פ"ב דביצה אלא שהתוספות כתבו ששיבוש הוא גירסא זו והגיהו להיפך דמתיב מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה ע"ש. אבל הנראה דהרמב"ם והר' אלחנן ס"ל דגירסא זו עיקר דמותיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה. והכי פריך בשלמא לדידי דמיירי באב איכא למימר דבעי לחולין דלא בעי הערב שמש אלא לדידך דאמרת בולד הטומאה דאינו אלא לצורך תרומה דאין שני עושה שלישי בחולין וא"כ הוא בעי הערב שמש וכדעת הרמב"ם והר' אלחנן. ומשני לי' ברוצה להשתמש חולין בטהרה וכן היא הגירסא שם בירושלמי ברוצה להשתמש חולין בטהרה. וכונתו על טהרת תרומה דחולין שנעשו על טהרת תרומה שני עושה בהם שלישי בתרומה והערב שמש לא בעי כמבואר בתוס' נדה דף ז' בהא דתניא אשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה הימנה חלתה ומניחה בכפישא או באנחותא ומקפת וקוראה לה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהור בחולין. ואי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמי והא טמיתינהו. אמר אביי כל שודאי טמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה והאי טבול יום כיון דלא מטמא ודאי חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתבו תוס'