אבני מילואים קעד

לאדוניו והשור יסקל ע"כ לאחר מיתה הוא דהא אין הרוצח נהרג עד שימות הנרצח לגמרי וכמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ כי היכי דכופר אינו משתלם אלא לאח"מ מקרא דהשור יסקל וכדמפ' טעמא בשט"מ. כך שלשים של עבד אינו משתלם אלא לאחר מיתה כיון דכתיב ביה נמי והשור יסקל

ורש"י שם בב"ק כתב ז"ל מ"ט א"ק והשור יסקל. דכתיב והמית איש ע"ש. דכבר כתב רש"י ז"ל בעצמו בדיבור הקודם דמקרא דוהמית לא מוכח' מידי דאיכא למימר אמדוהו למיתה וכדקאמר הש"ס מקרא דוהשור יסקל סמיך אקרא דוהמי' וצע"ג

ולכן נלענ"ד מוכרח כדברי השטה דמהשור יסקל מוכח לאחר מיתה דוקא דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי וא"כ שלשים של עבד נמי הכתיב בי' השור יסקל ואינו אלא לאחר מיתה כתשלומי כופר של ב"ח

ונלענ"ד לולא דברי רש"י ז"ל דגם קנס של עבד אינו משתל' אלא לאחר מיתה ולא מחיים משום דשלשים של עבד נמי מקרי כופר. וכן מצאתי בדברי הרמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון שכתב ז"ל כמה הוא הכופר כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שויו של נהרג שנאמר ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע עכ"ל הרי דנ' של עבד נמי כופר מקרי גם בסמ"ג עשין ס"ו כתב ג"כ ז"ל כופר העבדים שלשים סלע ע"ש. וכיון דכופר מקרי וכופר אינו משתלם אלא לאח"מ

ולפ"ז שפיר קאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואינו משתלם אלא לאח"מ וליכא למימר בשהוליד אח"כ. דא"כ תקשי ממ"נ אם הוליד כשהיה חציו עבד וחציו ב"ח הרי אין לו יורשין כיון שאין לו קידושין בשום מקום וכמ"ש תוס' שם. ואי מיירי דאח"כ נשתחרר מרבו שני ונעשה ב"ח לגמרי דיש לו קדושין. א"כ תקשי אמאי משלם חצי קנס לרבו דהא לפמ"ש גם ל' של עבד כופר מקרי ואינו משתלם אלא לאח"מ. ותנן בפ' נערה שנתפתתה בגרה עד שלא העמיד בדין קנסה לעצמה משום דקנס לא משתלם אלא לאחר העמדה בדין וכיון שבגרה ויצאה מרשות אביה קודם העמדה בדין תו לא זכה אב בקנס וה"ה בקנס של עבד כיון שנשתחרר ויצא מרשות רבו קודם שעמד בדין תו לא זכה רבו בקנס דכתיב יותן לאדוניו וזה לאו אדון הוא כיון שכבר שחררו קודם מיתה. ואין הקנס מתחייב אלא לאח"מ דכופר הוא וכמ"ש ומדקתני חצי קנס לרבו ע"כ מיירי שלא שחררו קודם מותו ולכך פריך שפיר היכי משכחת חצי כופר ליורשיו דכיון דלא שחררו והרי הוא חציו עבד וחציו ב"ח דאין לו יורשין

וניחא בזה לשון הש"ס דמדייק שפיר ואמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני כלומר ואם לא שחררו קשה היכי משכחת יורשין כיון דאין לו קידושין. ועוד ר"ל וכ"ת כגון ששחררו קודם מותו ושפיר משכחת יורשין שהוליד אחר השחרור קשה הא כופר הוא ר"ל הקנס לרבו כופר הוא כמ"ש בשם הרמב"ם והסמ"ג שנקרא כופר העבדים וכיון דכופר הוא אינו משתלם אלא לאח"מ ואמאי תני הקנס לרבו. וא"כ קשה ממ"נ אם לא שחררו קודם מיתה לא משכחת יורשין דהא ח"ע וחצי ב"ח אין לו קידושין והיכי קתני חצי כופר ליורשין ואי בשחררו היכי קתני חצי קנס לרבו הא ה"ל כמו בגרה עד שלא עמדה בדין דכיון דשחררו ויצא מרשות רבו קודם שנתחייב הקנס שהרי לא זכה בקנס אלא לאחר מיתה וכבר יצא מרשות אדוניו. לזה משני רבא ראוי ליטול ואין לו ר"ל ראוי ליטול חצי קנס לרבו כשלא שחררו וחצי כופר ליורשיו ראוי ליטול כששחררו קודם מותו דטריפה זכר מוליד ואין לו שני התשלומין ביחד דאם לא שחררו ויש קנס לרבו אין כופר ליורשיו דאין לו יורשין דח"ע וחצי ב"ח אין לו קידושין ואם שחררו ויש כופר ליורשיו שהוליד אח"כ אין הקנס לרבו שכבר יצא מרשותו קודם שנתחייב הקנס. ולכך מקרי שפיר ראוי ליטול ודו"ק

סימן ט

שאלה אם מותר להריח בחמץ של נכרי תוך הפסח

תשובה. כבר נסתפק בזה בהגהת או"ה כלל ל"ט דין ל"ג בחמצו של נכרי אם אסור בהנאה ע"ש

אמנם בתשו' הריב"ש סי' ת' הוכיח בראיות דחמץ של נכרי אסור בהנאה. וז"ל שם ועוד מתבאר זה בסוגיא דשקלינן וטרינן התם על הא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואמרי' התם דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבי' ובדבר הגורם לממון קמפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי פי' דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא לגוים וחמץ של הקדש אי אפשר להקרא ממון אא"כ יש בו צד היתר לישראל והני תנאי כלהו ס"ל כר"ש דחמץ של נכרי או של הקדש שעבר עליו הפסח מות' לישראל אפילו באכילה ומ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי הואיל ולקמי' חזי גורם לממון הוא וכממון דמי ומ"ד לא מעל סבר לאו כממון דמי אלמא תוך הפסח לא חזי כלל חמץ של הקדש לישראל ואפי' בהנאה דאי בהנאה הוי שרי לכ"ע ה"ל למימר מעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון גמור הוא ולאו גורם הוא כדאמר התם באוקימתא דרב אשי דמ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דאמר חמץ אינו אסור בהנאה אפי' תוך הפסח אלא ודאי חמץ של הקדש וכן של נכרי אסור תוך הפסח אסי' בהנאה עכ"ל הריב"ש

אמנם קשה לי בראי' זו דהא כבר כתבו תוס' שם דלר"י הגלילי הא דחזי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו אע"ג דאם יפדנו יהיה שלו ויעבור עליו בבל יראה ע"ש שכתבו ז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הגלילי הא מיד כשיפדה הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר עכ"ל. וא"כ לרבנן דס"ל חמץ של ישראל אסור בהנאה ודאי תו לא חזי לפדותו דאם יפדנו הרי הוא שלו ואסור בהנא' דחמץ של ישראל הוא

והא דאמרו שם בש"ס דר' אחא בר יעקב סבר דהוקש שאור דאכילה לשאור דראי' מה שאור דראי' אתה רוא' של אחרים אף שאור דאכילה אתה אוכל של אחרי' והדר ביה רב אחא בר"י מהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל כו' רב אחא ב"י אמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי והכא בפלוגת' דר' יהודא ור' שמעון קמפלגי מ"ד לא מעל כר"י ומ"ד מעל כר"ש והא רב אחא הוא דאמר יליף שאור דאכילה משאור דראי' אלא הדר בי' רב אחא מההיא ע"ש התם שפיר מוכח לי' דהדר בי' ראב"י כיון דאמר דכ"ע ס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד ומ"ד מעל כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר ומש"ה מעל כיון דחזי לפדותו אחר הפסח. ומ"ד לא מעל כר"י דאמר חמץ לאחה"פ נמי אסור והשתא פריך שפיר כיון דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה ואתה אוכל של אחרים א"כ לאחה"פ ודאי שרי לפדותו ולאכלו ואע"ג שיהא שלו לאחה"פ כיון דתוך הפסח של אחרים היה והיה מותר באכילה תו לא נאסר אחר הפסח בזה שהוא שלו וזה פשוט וע"ש בתוס' ד"ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר כו' שהקשו היכי משכחת לה שיאכל של אחרים ולא יהיה שלו בשעת אכילה וכתבו שם דלאו דוקא אתה אוכל. א"כ אחר זמנו קאמר עכ"ל: א')