אבני מילואים קעג

שם תוס' ד"ה ותנן נמי גבי ע"ז ז"ל אור"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים דף מ"ג ע"ש. והיינו משום דהתם אמרו לו לר"י אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחי' ור"י מתיר משום דזוז"ג מותר ע"ש בש"ס וכיון שכתבו תוס' דרבנן דמתני' היינו ר"י מוכח דבחמץ ג"כ זוז"ג מותר דאל"כ תקשי הכא אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים

ואפשר דהתם שאני דאף אם יגדל צמחי' לא יגדל תיכף בפסח אלא באורך הזמן אחר הפסח יגדל וחמץ לאחר הפסח יש לו ביטול וכל שיש לו ביטול זוז"ג מותר

אמנם גם בפסח גופי' יש לצדד להקל בזוז"ג דחמץ והוא דאפי' גורם דאיסור' לחודי' נמי אין בו איסור מן התורה וכמ"ש הר"ן פ' כל הצלמים גבי בגד שנארג בכרכר של ע"ז דמותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ומשום דגורם אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש. וכיון דהא דחמץ בפסח במשהו אינו אלא משום חומרא דאיסור כרת אבל בנוקשה שאין בו כרת יש לו ביטול א"כ כ"ש גורם שאינו אלא מדרבנן בעלמא דיש לו ביטול. משא"כ בנדרים דה"ל דשיל"מ ולא בטיל אפי' בדרבנן אבל חמץ בפסח ס"ל לכמה פוסקי' דלא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה כמ"ש לעיל סי' ה' ע"ש. והא דלא בטיל אינו אלא משום חומרא דכרת ומש"ה נוקשה בטל אע"ג שהוא דאוריית' משום שאין בו כרת א"כ כ"ש גורם שאינו אלא מדרבנן וזוז"ג מדין ביטול הוא כמש"ל סי' ו' ע"ש

ובתוס' חולין דף נ"ח גבי ולד טריפה דמותר משום זוז"ג הקשו בהא דאמרי' גבי פרידה דאביו חמור ואמו סוס למ"ד אין חוששין לזרע האב דאסור להנהיג עם פרד שאביו סוס ואמו חמורה דהא זוז"ג מותר. ותירצו דע"כ לא אמרי' זוז"ג מותר אלא היכא דהאחד איסור והשני היתר אבל הכא האי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי לא מהני זוז"ג ע"ש. ולפי דברי הר"ן דזוז"ג מדין ביטול נגעו בו א"כ אע"ג דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי כיון דעדיין לא נעשה איסור ע"י אותו תערובות כמו בכלאים ודאי מהני ביטול כה"ג כמו צמר רחלים שנתערב בצמר גמלי' דבטל ברובא ומותר אח"כ לערב עם פשתים ומשום דכבר נתבטל צמר הרחלים ברוב צמר גמלי' וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רצ"ט ע"ש ואע"ג דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי כיון דלא נעשה איסור ע"י התערובות שפיר בטיל בכדי שיוכל אח"כ לערבו עם פשתן וה"נ נימא למ"ד אין חוששין לזרע האב דמותר מתורת ביטול משום זוז"ג בכדי להנהיגו אח"כ עם פרד שאביו סוס ואמו חמורה. וצע"ג כעת

ובסוגיין שם והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשיר' וכתבו תו' ז"ל תימא לרשב"א תהוי כע"ז שנשתברה מאלי' דשרי' כו'. ותמהו בזה בס' מגיני שלמה ובס' פני יושיע דהא כה"ג מקשי בש"ס טובא התם בפ' כל הצלמים דף מ"ב ומשני לה כדרבא גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ז של ישראל ע"ש

ובני הנבון מ' יוסף דובערש שי' אמר ליישב לפמ"ש מג"א סי' תקפ"ו ז"ל נתכוין לזכות משמע בטור ורא"ש דאפי' הוא של עכו"ם אם נתכוין הישראל זכות לא יצא דה"ל ע"ז של ישראל והב"ח כתב דמיירי בע"ז של הפקר אבל אם יש לה בעל' אפילו אם נתכוין לקנות לא קנאה וה"ל ע"ז של עכו"ם עכ"ל ול"נ דהא קי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם משום גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ז של ישראל כדאיתא בע"ז דף מ"ב א"כ מוכח בהדיא דאפי' יש לה בעלי' מקרי ע"ז של ישראל וכן משמע בתוס' סוכה דף ל"א וכן משמע ביבמות דף ק"ד והטעם כיון דהישראל חייב באחריותו מיקרי שלו ע"ש. ולפ"ז ניחא באשירה דהיא ע"ז שנעשה במחובר לקרקע א"כ תו לא חיישי' דלמא מגבה לה דהא יש לה בעלי' מאי אמרת דהישראל חייב באחריותו הא קי"ל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באחריותו א"כ לא שייך בי' דלמא מגבה לה ומכי תלש לי' ה"ל ע"ז שנשתברה מאלי' עכ"ל ויפה כיון ודו"ק

ובעיקר דברי מג"א שכתב כיון דהישראל חייב באחריות ה"ל ע"ז של ישראל נראין דבריו נכוני' וניחא לי בזה מה דקשי' לי טובא בהא דאמרי' דלמא מגבה לה וה"ל ע"ז של ישראל ע"ש דהא לפמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' תר"ב דאיסור הנאה לית ליה בעלים כלל ע"ש. וכן נראה דעת הריטב"א שכתב בחי' לקידושין גבי מקדש בערלה דאינה מקודשת והקשו בתוס' דהא אפרן מותר ותירץ הוא דאיסור הנא' הפקר הוא ומכי שריף לה יכול אח"כ לזכות בה אחר ע"ש. וכיון דאפי' איסור הנאה שיש לו בעלי' פקע שם בעלי' מיני' ונעשה הפקר. כ"ש הפקר ממש והוא איסור הנאה דלא שייך בי' זכיי' דלהוי לי' תורת בעלי' כיון דלית בעלי' לאיסור הנאה

ובאמת בריב"ש סי' ת"א הוכיח דאיסור הנאה יש לו זכי' מהא דמגבה לה ישראל ע"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם בהל' חמץ שכתב קנה חמץ בפסח אלמא דאית לי' זכי' באיסור הנאה. אבל הרשב"א והריטב"א שכתבו דלית לי' לאיסור הנאה בעלי' קשי' הך דמגבה לה וה"ל ע"ז של ישראל. אמנם לפמ"ש מגן אברהם דמשום אחריות הוא דהוי של ישראל שהרי יש לו בעלי' ניחא

אולם מדברי רש"י פ' כל הצלמים דף מ"ב נראה כדעת הב"ח ע"ש בהא דרבא דאמר גזירה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה עכ"ל. אלא דאפשר דגם דעת רש"י דבאיסור הנאה יש זכי' לבעלי' כדעת הרמב"ם והריב"ש אבל לפי דעת הרשב"א והריטב"א דאין בעלי' לאיסור הנאה ליכא למימר דאיירי בהפקר כיון דזכי' לא שייך באיסור הנאה ואחריות לא שייך בהפקר. א"כ צ"ל דדוקא בע"ז שיש לה בעלי' ומתורת אחריות. א"כ בעצי אשירה דמחובר ואין קרקע נגזלת לא משכחת לה אחריו' וכי תלש לה ה"ל ע"ז שנשתבר' מאליה וכנז' ודו"ק

סימן ח

בקונטרס מים חיים להפר"ח סי' ב' נסתפק בהא דקי"ל טריפה אינה יולדת אי אמרי' הכי גם בזכר טריפה שאינו מוליד וע"ש שהביא ראי' מהא דגרסי' פ' השולח דף מ"ג בהא דבעי חצי' עבד וחצי' ב"ח שקדש אשה מהו. ואמרי' עלה ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל. אמר רב אדא בר אהבה שעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשי' ואם איתא דטריפה מוליד אמאי איצטריך לדחוקי ולמימר מאי יורשיו נפשי' נימא יורשיו כפשוטו שהוליד אח"כ אלא ודאי דטריפה אינו מוליד ע"ש

ובספר שער המלך כתב עלה ז"ל ולענ"ד אחר המחילה יש לדחות דאע"ג דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר מאי יורשיו נפשי' משום דכיון דהמית דקתני בברייתא לאו דוקא אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למתני נותן חצי כופר ליורשיו וכשמת אח"כ ואמאי לא קאמר נותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי איצטריך לומר מאי יורשיו נפשי' כו' שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראיית הפר"ח טעות הוא בידי שראיית הפר"ח ז"ל נראית נכונה על אופן זה. דנהי דרב אדא ב"א ע"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשי' וכמ"ש מ"מ רבא דפריך עליה וקאמר שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ריש לקיש כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נדי רבא מהך אוקימתא דרב אדא דהשתא לדידי ניחא דאיצטריך תנא למתני דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. אלא מוכיח דטריפה אינו מוליד עכ"ל

ולענ"ד נראה מסוגיא זו יש להוכיח להיפך דטריפה זכר מוליד והוא בשום לב בהא דקאמר רבא ראוי ליטול ואין לו ופירש"י ראוי ליטול אם היו לו יורשין ואין לו משום דאין לו יורשין ע"ש. וא"כ מאי נפקא מיניה בהא דראוי ליטול כיון דלעולם לא משכחת גוונא, שיטול ובס"פ המניח דקאמר הרי זה משתלם מן הקטן לקטן. ומשני ג"כ ראוי ליטול ואין לו ופירשו תוס' שם ראוי ליטול אם תפס דבטענו חטין והודה לו בשעורין דפטור מהני תפיסה ואין לו אם לא תפס וע"ש. ובזה דאי אפשר שיהיו לו יורשין איך תני ראוי ליטול

ולכן נראה לענ"ד לפרש בדרך אחר. והוא דהנה רש"י ז"ל כתב וז"ל ועוד כופר הוא ואינו משתלם אלא לאחר מיתה דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה שנאמר אם עבד יגח השור וגו' איכא לאוקמי כשעשאו טריפה אבל בכופר של בן חורין כתיב והמית איש או אשה עכ"ל

וקשה לי טובא דבפ' שור שנגח דף מ"ב בהא דאמרו כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה מ"ט א"ק והשור יסקל ופירש"י ז"ל דמקרא דוהמית איכא למימר משעה שאמדוהו למיתה ע"ש מבואר דמקרא דוהמית לא מוכח דבעי מיתה ממש אלא מהשור יסקל ובשטה מקובצת מפרש לה דהכי מוכח דכתיב השור יסקל וכמיתת הבעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי. הר"ר אלעזר מגרמייזא עכ"ל ע"ש. וא"כ בעבד דכתיב נמי כסף שלשים שקלים יתן