אבני מילואים קעא

כתבתי דתוס' ס"ל דטעמא דזוז"ג מותר לאו משום ביטול נגעי בה. ומשום חומר האיסור בלבד הוא דקאמר הש"ס דאסור ולכך מקשי שפיר לשטתיהו

ובמגיני שלמה כתב ז"ל ולענ"ד לא הבנתי דלמא אין ה"נ דפריך אהאי טעמא דפת שנאפה בעצי איסור ג"כ מטעם תערובות נגעו בי' דהוי כמו שנתערב בו האיסור אלא דלרבנן כיון שאין האיסור בעין התירו וא"כ פריך הכי אם הקילו רבנן בערלה שגם בתערובות ממש לא החמירו א"כ היכי דקלי איסורא התירו לגמרי וכמ"ש רש"י אבל בהקדש שהחמירו בתערובות מטעם דבר שיל"מ אימא גם היכא דקלי איסור' החמירו מה"ט גופי' כיון דאפש' ע"י חילול משהו דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל דהיינו טעמא דהוי דשיל"מ. דהא לא מקרי דשיל"מ אם צריך להוציא עליו ממון כמ"ש הפוסקי' וא"כ מקומו: מ"מ אין צריך לפרש דברי רבא דפריך מטעם קולא וחומרא כי אם מה"ט גופי' עכ"ל ע"ש. וכן בחי' פני יושיע מילא דברי מג"ש והעלה כיון דחילול להקדש ודאי מהני ה"ל דשיל"מ והניחו דברי תוס' בצ"ע. ואע"ג דהם לא ירדו לסברא זאת דזוז"ג גופי' משום בטול נגעו בו. אפ"ה אית להו דכי היכי דהחמירו בהקדש לענין ביטול משום דשיל"מ ה"נ ראוי להחמיר בזוז"ג כיון דאפשר ע"י חילול

והנה מבואר מדברי מג"ש דטעמ' דהקדש הוי דשיל"מ משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מהני דהא כל היכא דצריך להוציא ממון לא מקרי דשיל"מ. ומשמע מדבריו דכל היכא דצריך חילול בכדי דמיו לא הוי דבר שיש לו מתירין

ולענ"ד נראה דכל כה"ג נמי הוי בכלל דשיל"מ. דהא כתבו התוס' פ' השוכר דף ע"ג בהא דאמרו בש"ס דילן בטעמ' דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ובירושלמי חשיב טבל ותרומה דבר שיל"מ וכתבו תוס' דטעמ' דש"ס דילן צריך היכא שאין הבעלים בעיר וצריך הוצאות לכך לא הוי דשיל"מ וטעמ' דירושלמי בטבול למעשר דצריך להוציא עשרה כורין למעשר ומש"ה בעי' טעמ' דשיל"מ עכ"ל ומבואר דאפי' היכא דצריך להוציא עשרה כורין נמי הוי דשיל"מ. וטעמא דהך מלתא דלא הוי כמו צריך הוצא' דלא חשיב דשיל"מ אלא היכא דבעי' יותר מכדי איסורו, וכמו בנתערבה חתיכה שלא נמלחה בין חתיכו' מלוחות דבטיל ולא חשיב דשיל"מ ע"י מליחה כיון דצריך הוצאות כמבואר ביו"ד סי' ס"ט והתם לא היה צריך מליחה אלא אותה חתיכה לבדה שלא נמלחה ועכשיו הוא צריך לפזר ולמלוח כל החתיכות כולן מש"ה לא חשיב דשיל"מ אבל בטבול למעשר כיון דאין הוצאה אלא כשעורו וגם אם לא היה מתערב היה צריך להוציא הוצאה זו הוי שפיר דשיל"מ שאינו ראוי שירויח ע"י התערובות. וא"כ בהקדש נמי גם אם לא נתערב הי' צריך לפדותו בשוייו אין קפידא באותה הוצאה ואפי' אם צריך לחלל בשוייו כיון שאין צריך להוציא יותר מכדי איסורו אין זה הוצאה יתירה והוי דשיל"מ

וכן נראה מבואר מדברי הר"ן שם פ' השוכר שכתב דהיכא דנתערב טבל בחולין ואין לו פרנסה ממקום אחר דצריך להפריש לפי חשבון כולו דתו לא הוי דשיל"מ כיון דצריך להוציא הוצאות ע"ש. ומשמע דוקא היכא דאין לו פרנסה ממקום אחר דצריך להוציא יותר מכדי צרכו הוא דלא הוי דשיל"מ משום הוצאות אבל ביש לו פרנסה ממ"א דא"צ להפריש אלא לפי טבל שבו לא חשיב צריך הוצאה כיון דבלאו התערובות נמי היה צריך הוצאה זו. וז"ב

ובתשו' מהרי"ל סי' קפ"ו ז"ל ויורני מר על מ"ש הרשב"א בכלי שנאסר מבליעת איסור דלא שייך בי' משום דשיל"מ אחרי שצריך לפזר מעותיו אם נאמר שחולקין עליו התוס' שכתבו פ' ב"ש על זה שבהקדש דבאלף לא בטיל היינו משום דשיל"מ אע"פ שצריך לפזר מעותיו ולהוסיף חומש עכ"ל. ושם בסי' קצ"ד השיב מהרי"ל ז"ל ומהקדש שהבאת אין שום ראיה דאפשר לפדותו ע"י ממון אחר דאינו מוסיף חומש אלא הבעלים וגם איהו גופיה יכול להערים עכ"ל: ומבואר מדברי השואל ומדברי מהרי"ל בעצמו דעל גוף הקרן לא קשי' להו אלא מהוספת חומש הוא דקשי' להו. והיינו מטעמ' דלעיל דכיון דאינו מוציא יותר מכדי הצורך בלא התערובות כיון שאינו נותן כי אם בכדי ההקדש ואפי' אם לא היה נתערב היה צריך לזה אם היה רצונו לחללו

וזה מורה שלא כדברי המג"ש שכתב בטעמא משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל. דא"כ גם מחומש לק"מ דאם פודה שוה מנה בש"פ אין כאן חומש. אלא דלא אמרו הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל אלא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לפדות בכדי שויו וגם להוסיף חומש ומש"ה קשי' להו מחומש אבל מקרן לא קשי' מטעמא דאמרן ואהא מתרצי דמשכחת לה בהערמ' דלא לישלם חומש

אלא לפ"ז ק' גם בחומש מאי קשי' להו הא אפילו בלא תערובות היה צריך להוסיף חומש וא"כ לא חשיב הוצאה. ואפשר דהיכא שההוצאה יתירה על הקרן לעולם מקרי צריך הוצאה ומשום דאם לא היה נתערב היה הברירה בידו שלא לפדותו כיון שהוא יותר מכדי שויו ומש"ה אין צריך להפסיד התערובות ע"י זה ודוקא בכדי שויו הוא דאמרי' דאין בו משום הוצאה כיון שהיה מוכרח להוצאה זו גם בלא תערובות ואין כאן העדפה כלל וכן נראה מדברי תוס' פ' השוכר שם שכתבו טעמא דש"ס דילן דאמרי' כהתירו כך איסורו היינו היכא שאין הבעלים בעיר וצריך הוצאות לכך ע"ש והתם נמי אם אין הבעלים בעיר א"כ היה צריך להוצאה זו אם לא היה נתערב אלא אמרי' אם היה בעין לא היה מוציא הוצאה יתירה על הקרן ולא היה אוכלו

ובעיקר קושי' שהקשו מג"ש ופ"י בדברי תוס' כיון דחילול מהני לי' ומשוי לי' דשיל"מ מה"ט גופי' מחמרי' עליה בזוז"ג. נראה לענ"ד ליישב לפי מה שכתב הר"ש פ"ב מס' מעשר שני. גבי מע"ש שאפאה השבח לשני וכתב שם בשם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין ולא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וע"ש בר"ש שכתב דצריך לאכול בירושלים דוקא כיון דלא מהני לי' פדיון כיון שאינו בעין ע"ש. וא"כ במסיק בעצי הקדש פשיטא דלא מהני לי' חילול כיון שאינו בעין ובע"כ לאו משום דשיל"מ אתינן עלה אלא משום חומרא דקדשים ולכך הקשו תוס' שפיר דהא דלא בטיל לאו משום חומרא היא אלא משום דשיל"מ ע"י פדיון וכאן לא מהני לי' פדיון משום שאין האיסור בעין ודו"ק

ועוד נראה דאפי' אי נימא בתבלין של מע"ש שנפלו לחולין דמהני פדיון משום דמהני חילול לתבלין המעורבין בכל מקום שהם כיון שעדיין הם בעולם. אבל במסיק בעצי הקדש אפי' למ"ד יש שבח עצים בפת אין זה תערובות דנימא שיש כאן ממשו של האיסור בעולם שהרי לא אמרו שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה בלחוד ולא באיסורי אכילה וכמו שהוכיחו התוס' ממבשל בשבת ומפת שאפאה בכמון של תרומה ע"ש. ואילו היה חשוב כאיסור בעין המעורב הי' שייך גם באיסור אכילה אלא ודאי דאין כאן ממשו של איסור כלל ואין האיסור בהסקה אלא משום שנהנה מאיסור הנאה וחשבינן להנאה קיימת במה שנהנה מפת שאפאה בעצי איסור וכן בגד שנארג בכרכר של איסורי הנאה אין כאן ממשו של כרכר אלא שנהנה מאיסור הנאה והגע עצמך אם ארג בגד בכרכר של עצי הקדש שנאסר הבגד. ואפילו אם יחלל אח"כ הכרכר של הקדש והוא יוצא לחולין אעפ"כ הבגד עומד באיסו' שאין החילול עוקר ההקדש למפרע אלא מכאן ולהבא הוא דמותר ע"י החילול ומעיקר' עומד באיסורו והרי נארג הבגד באיסור. וה"ה בפת שאפה בעצי הקדש אע"ג דמחלל העצי' עכשיו כיון דאין החילול עוקר ההקדש למפרע הפת באיסורו עומד ולכך לא מהני כאן חילול כלל. ובפני יושיע כתב כאן כיון דחילול ודאי מהני כו' ע"ש. ולפ"מ שמבואר לפנינו לא מהני כאן חילול כלל ולזה שפיר קשי' להו לתוס' דבהקדש אינו משום חומר' אלא משום דשיל"מ והכא לית' במתירין כלל וכמ"ש דחילול לא מהני למה שעבר ואינו בעין וכמ"ש וזה ברור

והנה לפמ"ש בשם הר"ש דתבלין של מע"ש שנפלו לחולין לא מהני ליה פדיון ומשום דאין חילול לדבר שאינו בעין והוא מהירושלמי וכנ"ל. אם כן הא דאמרינן בשם הירושלמי וכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנותן טעם והובא בתוס' פ' בתרא דע"ז דף ע"ז ד"ה טבל ע"ש. צריך לומר דמיירי ביבש ביבש דאי לח בלח א"כ בהקדש במינן אמאי ה"ל דשיל"מ הא לא מהני פדיון כל היכא דליתי' בעין אלא מיירי ביבש ביבש וזה חשוב בעין ומהני לי' פדיון כל היכא דאיתי' והא דאמר שלא במינן בנ"ט ומשום דיבש ביבש נמי אסור מדרבנן עד ששים שמא יבשלנו ויתן טעם כמבואר באו"ה הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ט סק"י ע"ש

ויתיישב בזה מה שהקשה בס' פרי תואר בהא דכתב ביבש ביבש שלא במינן צריך ששים משום גזירה שמא יבשלנו ויתן טעם מנלן להחמיר חומרא זו כיון שלא נזכרה גזירה תו בתלמוד. ולפמ"ש דהירושלמי מיירי ביבש ביבש דבלח בלח