אבני מילואים קסד

דהרמב"ם מודה לדינא דהרא"ש והטור כיון דליכא טעמא וע"ש וא"כ מה לי ב' איסורין מ"ל איסור אחד כיון דשני איסורין נמי אין מבטלין זא"ז ואין ההיתר אלא בשביל שלא נרגיש טעם האיסור והטעם בטל א"כ באיסורא נמי כל שטעמן חלוקין מבטלין זא"ז

ובפרישה ביו"ד סי' כ"ז כתב שיש מפרשין החילוק והנפקותא שבין נבילה וטריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז דכל שהן שני שמות מבטלין זא"ז כמו חלב ודם אבל כל שהוא מאיסור אחד אין בו ביטול ולזה כתב הטור דיני נבילה ודיני טריפה בכדי שיהי' בו משני שמות ולא יצטרפו לאסור. ודחה דבריהם דלא אמרו איסורין מבטלין זא"ז אלא כהאי דסי' צ"ח שחלוקין בטעמן אבל כל שהוא טעם אחד לא ע"ש. וכ"כ פר"ח ביו"ד סי' ל"ג להשיג בזה על הב"ח ע"ש. ובתב"ש סי' ל"ג כתב ליישב דברי הב"ח והוא דס"ל לב"ח דאיכא בבהמה מילי דחלוקין בטעמן כגון כבד ובשר וכדומה וראוי שיבטלו זא"ז בטעמן רק משום דהוו משם א' ס"ל דמ"מ אין מבטלין זא"ז דדוקא איסורין חלוקין כגון זה משום נבילה וזה משום טריפה א"נ דם וחלב קי"ל דמבטלין זא"ז אבל איסור א' החלוק בטעמו אין מבטלין זא"ז וא"כ איכא נ"מ טובא. ואע"ג דבאו"ה כלל כ"ד אינו משמע כן אינו מוכרח ע"ש עכ"ל. וז"ל או"ה כלל כ"ז דין י' איסורין שאינן שוין בטעמן אף ששניהם מלאו אחד או משני לאוין שמצטרפין למלקות כמ"ש הר"מ פ"ד ממ"א מ"מ בטעם לא שייך צירוף עכ"ל. ומזה משמע דאפי' מלאו אחד כל שחלוקין בטעמן נמי לא שייך צירוף

אמנם אפשר לומר דוקא שני איסורין ממש אלא שנכללו בלאו אחד בזה הוא דלא מצטרפי כיון דכל איסור בפ"ע בטל א"כ ליכא איסו' כלל. דהתורה לא כללה את האיסורין להצטרף למלקו' אלא כשכל א' בפ"ע אסור. וכשאכל ב' האיסורין ביחד כללתן התורה בלאו א'. אבל אם כל אחד בפ"ע בטל א"כ לא נכללו כלל ע"י הלאו. ע"ד הדמיון פגול ונותר כללתן התורה בלאו אחד לא יאכל כי קודש הם כדאי' בפסחי' פ' כ"ש דף כ"ד ע"ש. ובזה כשכל אחד בפ"ע בטל ברוב וליכ' לא פיגול ולא נותר וא"כ לא נכללו בלאו א' דלא יאכל אבל איסור אחד ממש כגון נבילה וחלוקין בטעמן זה בשר וזה כבד בזה י"ל דאף דחלוקין בטעמן לא בטילי

ונראה ראי' לזה מדברי תוס' פ' כל הזבחים דף ע"ח ד"ה הפיגול והנותר. וז"ל וא"ת והתנן הפיגול והנותר כו' אבל לאכילה מצטרפין דתנא ר"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וי"ל התם בדלא מיערב אבל הכא דמיערב בטל דאיסורין מבטלין זא"ז עכ"ל ומוכח מזה דכל שלאוין חלוקין והתורה הדרא וערבה לצירוף מלקות בכזית ע"י לאו אחד הכולל שניהם כל שנתערבו נתבטלו זה בזה וליכא איסור בפ"ע וממילא ליכא צירוף כיון שכבר נתבטלו זה בזה

איברא נראה דאפי' לאוין שנכללו בלאו אחד נמי הוי כאיסור אחד ממש ואין מבטלין זא"ז. מהא דאי' בע"ז פ' השוכר דף ס"ו. חמרא חדתא בעינבי כו' אביי אמר בתר טעמא רבא אמר בתר שמא. אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן. דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין א' או שלשה מינין אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינין אי אמרת בשלמא בתר טעמא כולהו חד טעמא אית להו אלא א"א בתר שמא אזלי' האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דאמר ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע"ש. וכיון דאיסורין שנכללו בלאו אחד מבטלין זא"ז כדברי התוס' דפ' כל הזבחי' הנ"ל קשה היכי מהני לאו דכל תועבה לאיצטרופי. א"ו מוכח דכיון שנכללו בלאו אחד ה"ל כאיסור אחד לגמרי ומצטרפין יחד לאסור הקדירה כיון דהוי בקדירה איסור תועבה. וה"ה לדידן היכא שנכללו שני איסורין בלאו אחד מצטרפין אפי' ע"י תערובת וה"ל כאיסור אחד ממש

והא דפ' כל הזבחי' מיירי לענין מלקות. והוי ס"ד דתוס' בקושייתם שיהיו לוקין על התערובות משום לאו דלא יאכל כי קדש ואע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות. הכא כיון דאיכא בכל חדא וחדא לאו המיוחד בדוכתי' לוקין עלי' וכדמוכרח פ' השוכר דף ס"ו לר"מ דמצטרפין משום לאו דכל תועבה ואע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות הכא לקי משום דאיכא בכל חדא וחדא לאו המיוחד בדוכתי' ע"ש בתוס' ד"ה כל שתיעבתי ע"ש ולזה תירצו התוס' דהכא דמיערב בטילי וכונתם דכל לאו המיוחד בדוכתי' מתבטל ולא נשאר רק לאו הכולל והיינו לאו דלא יאכל כי קדש ועליו אין לוקין דה"ל לאו שבכללות. כיון דלאו המיוחד נתבטל. אבל לענין איסור אין ה"נ אע"ג דחלוקין בלאוין כל שנכללו בלאו אחד מצטרפין לאסור ע"י לאו הכולל והוי כמו איסו' אחד וכדמוכח מהך דכל שתיעבתי לך דנעשה איסור תועבה בקדיר' וכמ"ש. והתוס' דזבחי' לא כתבו אלא לענין מלקות וכמ"ש: ב'

) וע"ש בתוס' שתירצו עוד דהך דריש לקיש מיירי בהתרו בו משום פיגול ונותר ולא לקי משום לאו דלא יאכל כי קודש כיון שלא התרו בו משום אותו לאו. עוד תירצו דהתם אין לוקין על לאו שבכללות ע"ש וכונתם למ"ש דאפי' את"ל דכיון שכללן לאו אחד אינן מתבטלות אפי' עירבן היינו אותו לאו הכולל אינו מתבטל וא"כ אין כאן אלא לאו שבכללות ולא לקי וכמ"ש ועיין תוס' פ' כל שעה דף כ"ד ד"ה אין לוקין על לאו שבכללות

והרמב"ם פ"ח מה"ל פסולי המוקדשין כתב הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן חייב אע"פ שריבה מין אחד על חבירו אין מבטלו שאין האיסורין מבטלין זא"ז ע"ש

וראיתי בס' כו"פ סי' צ"ח שכתב בדברי הרמב"ם הפיגול והנותר כו' שאין האיסורין מבטלין זא"ז שלא כתב זה אלא לדוגמא בעלמא דהא כתב הפיגול והנותר מצטרפין ע"ש

ולפמ"ש אין זה קושי' דהרי כתבו התוס' הנ"ל דדוקא בדלא מיערבי מצטרפי' אבל היכי דמיערבי מיבטל בטיל וכמ"ש בביאור דבריהם לזה הוכרח רמב"ם לומר דאיסורין אין מבטלין זא"ז

ובס' פרי מגדים בשער התערובת הביא דברי תבו"ש הנזכר וז"ל הבין התב"ש דמלאו אחד היינו איסור אחד ואני תמה על רב מובהק שדרכו לדייק הרבה איך יאמר זאת שהרי כתב שם או"ה זית בשר וזית גבינ' לנ"ט של היתר אף דמצטרפין למלקות וחשובין כאיסור אחד מ"מ הואיל ולא נאסרו מקודם לא נאסרו כו' והשתא הדברי' ק"ו אם בב"ח שנאסרו מצטרפין אף שאין טעמן שוין כ"ש נבילה ונבילה אף שאין טעמן שוין ומ"ש מקודם מלאו אחד היינו פיגול ונותר כו' אף דלאו א' מ"מ חלוקין בשמן זה פיגול וזה נותר וכל שחלוקין בטעמן אין מצטרפין הא מלאו א' ממש וחד שמא נבילה ונבילה אף דחלוקין בטעמן מדרבנן עכ"פ איסורא איכא כמו בב"ח שנאסר מקודם עכ"ל

ומתוך מה שכתבנו לעיל נתבאר דלית' לחילוק זה מהך דפרק השוכר דף ס"ו דקאמר הא מני ר' מאיר כו' ועוד דלישנא דאו"ה שכתב אף ששניהן מלאו א' או משני לאוין שמצטרפין למלקות א"כ משמע דמלאו א' היינו איסור אחד ממש. דאילו פיגול ונותר היינו שני לאוין שמצטרפין למלקות

אמנם בעיקר דבריה' מ"ש הפריש' והב"ח והפר"ח והתב"ש בענין נבילה וטריפה דה"ל שני שמות ומבטלין זא"ז תמה אני מאד איך נעלמו מהני רבוותא דברי הרמב"ם פ"ד מה"ל מאכלות אסורות וז"ל כל איסורין שבתורה אין מצטרפין כו' כל הנבילות מצטרפות זו עם זו ונבילה מצטרפת עם טריפה כו' זה הכלל כל שאיסורין בלאו א' מצטרפין בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבילה וטריפה הואיל והטריפה תחלת נבילה היא עכ"ל וכיון דנבילה וטריפה מצטרפין ה"ל כלאו אחד כמו נבילה ונבילה וכבר אמרנו שאין לחלק בין איסור אחד ממש לשני לאוין שנצטרפו דאסור הוא משם אחד דמצטרפי: