אבני מילואים קסא

אלא דמ"מ אינו לוקה אפי' במבשל של נכרים משום דכבר הותר לנכרים בהדיא מדכתיב אשר יאכל לכל נפש אפי' עכו"ם במשמע ואינו אסור אלא משום לכם דאפקי' איסורא ואינו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש:. והא דכתב הרמב"ם במבשל לנכרים אינו לוקה משום הואיל. ותיפוק לי' כיון דכתיב אשר יאכל לכל נפש. וא"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. יש לומר דאי לאו משום הואיל הי' עכ"פ איסור תורה דעשה דלכם ומשום הואיל אפי' עשה ליכא

עוד כתב שם נ"ב וז"ל ותדע דאי ס"ד כדעת השב יעקב שמה שהוא של נכרי' אפי' הוא עושה לצורך ישראל נמי אסור והיינו מן התורה שהרי זה אצל השב יעקב טעמא דנד"ונד שאסור אף שיאכלו הבעלי' ממנו משום שעדיין אינו שלהם א"כ ק' הא דאמרו שם בתוס' מעשה בשמעון התימני כו' ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' ומסיק עגל טריפה הוי ולכך יצא שכרם בהפסד' שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים וכתבו תוס' ד"ה חזינן כו' ואומר ר"י כו' אבל הכא מיירי שהי' הקמח לבני חילא כו' הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפיי' לאפותו לתינוק אבל לאחר שאפו אז לא קפדו וכן בעגל בסמוך לא שייך אפשר למפלגי' שנותנים משלהם ומש"ה אם היו לוקחי' היו מקפידים אם לא ע"י טורח הבישול כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישול עכ"ל. הרי שעגל זה לא הי' של ישראל ובשעת שחיטה עדיין לא זכו ישראל בשום חלק ממנו כו' אם לא ע"י טורח הבישול כו' ואפ"ה אי לאו דעגל טריפה הוי לא הי' בזה שום איסור ולדעת שב יעקב הרי השחיטה באיסור היתה דאז היתה של נכרי' לגמרי אלא ודאי גם של נכרים אם עתיד ישראל לאכול ממנו כזית מותר עכ"ל והמעיין שם בתשו' נ"ב יראה מדבריו דאם היו יכולין ליקח ממנו קודם הבישול אחר שחיטה הוי ניחא לי' מדכתב שם להוכיח שלא זכו אחר שחיטה עד אחר בישול דאם היו יכולין ליקח שלא בהקפדה אחר השחיטה א"כ איך הוי שרי אח"כ הבישול הא אפשר למפלגי' אחר שחיטה אלא ודאי שלא היו יכולין ליקח עד אחר הבישול וא"כ בשעת שחיטה עדיין לא הי' לישראל שום חלק ממנו ע"ש. ובאמת לדברי השב יעקב אפי' היו יכולין ליקח ממנו קודם הבישול כיון דבשעת שחיטה של נכרי' הוא ואח"כ תיכף אחר השחיטה קנאו הישראל ממנו נמי אסור. ולפ"ז קושית הנ"ב תהי' נמי על מימרא דרב הונא שם בהני בני באגי דרמי עליהו קמחא דבני חילא דחזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא שרי ואי לאו אסור. ולדעת הש"י אמאי שרי והא בשעת אפיי' של נכרי' הוא ואין רשאין ליקח עד אחר האפיי' והיא היתה ראיית השואל שם בתשו' נ"ב להתיר דלא כש"י ע"ש

אמנם נראה דמדרב הונא לאו ראי' הוא. כיון דהרי"ף והרא"ש והטור ס"ל דלא קי"ל כרב הונא משום דאתמר עלה שם בגמרא ופליגא דר' יהושע בן לוי דא"ר יב"ל מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי בי"ט. ועיין הרי"ף ורא"ש וכיון דלא ס"ל כרב הונא ובאמת אסור הני דבני חילא. א"כ בשוחט בהמת נכרי נמי אסור ומטעמא דש"י שכתב מהך דאמרו בנדו"ד דאין קרבין ביו"ט משום דמשלחן גבו' קא זכו וה"ה בשוחט בהמת נכרי חשיב עושה בשביל הנכרי דהוא העיקר כיון דאח"כ ישראל משלחן נכרי קא זכי. ולרב הונא ע"כ טעמא אחרינא אית לי' בנדו"נד דאין קרבין ביו"ט. ואפשר דס"ל טעמא משום דעיקר זביחה לגבוה וכמ"ש ריב"א לענין תרומה טמאה כמבואר בתוס' שבת דף כ"ה ע"ש. ומה שאמרו בש"ס טעמא דנדונ"ד משום דמשלחן גבוה קא זכו לאו רב הונא קאמר לה אלא סוגית הש"ס וכמו שפירש"י שם בסוגיין ע"ש. אבל אנן ס"ל כסוגית הש"ס טעמא דנד"ונד משום דמשלחן גבוה קא זכו. וכבר כתבתי לעיל דמלשון הש"ס משמע כשיטת ר"י בשבת שם דעיקר טעמא הוא דממון גבוה הוא ע"ש. וא"כ במאכל נכרי אסור לעשות מלאכה אע"ג דיש לישראל צורך בה כיון דישראל מיני' קא זכי ולא קי"ל כרב הונא בקמחא דבני חילא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והטור. ומש"ה פריך שפיר לרב הונא ממעשה דשמעון התימני כו' ואמאי הא חזי למיכל מיני' ומשום דלא גרע מקמחא דבני חילא דאע"ג דבמעשה העגל לא זכו עד אחר הבישול אין חילוק דעכ"פ יש לישראל צורך בה אחר הבישול אע"כ דכיון דמיני' דנכרי קא זכי אסור וא"כ ה"ה בעובדא דרב הונא בקמחא דבני חילא כיון דבשעת אפי' הי' של נכרי ומיני' הוא דזכי אסור. ורב יוסף דמשני עגל טרפה הוי אליבא דרב הונא הוא דצריך לשנויי הכי אבל לדידן דלא ס"ל כר"ה אלא כסתמא דש"ס דטעמא דנד"ונד הוא משום דמשלחן גבוה קא זכי אפי' בעגל כשר נמי אסור שם וכו'

ועוד נראה לפרש טעמא דהך מלתא דאסור כל שהוא של נכרי אע"ג דיש לישראל צורך בה. כיון דישראל מיני' דנכרי קא זכי ועיקרו של נכרי משום דה"ל כעבד הנוטל פרס מרבו וכפירש"י בהא דמשלחן גבוה קא זכי ע"ש. וא"כ אפילו יש להדיוט צורך בה כיון דבשעת שחיטה הוא של גבוה אסור דהא באמת ס"ל לב"ה דאפי' שלא לצורך מותר מן התורה משום מתוך שהותרה לצורך. ואילו לגבוה אסור דגזירת הכתוב הוא דאסור לעשות מלאכה לגבו' וכמבואר בתוס' ביצה דף י"ב ובשט' מקובצת שם שכתב ז"ל וא"ת א"כ מאן דאית לי' מתוך אע"פ שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרים היכי משכחת לה כו' אין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי בי' קרא וגזירת הכתוב הוא ומן הטעם הזה אסור למאן דאית ליה הואיל ואין צריך לדחוק ולומר דבדברי' האסורים דליכא בהו הואיל מיירי כמו שפי' הרשב"א עכ"ל ומש"ה כל ששוחט או עושה מלאכה לגבוה או בשביל נכרי אע"ג דיש לישראל צורך בו כיון דבשעת מלאכה הוא לגבוה או לנכרי אסור דגזירת הכתוב הוא שלא לעשות מלאכ' לגבוה או לנכרי. וכל שהישראל אין לו חלק בשעת המלאכה אלא שזוכה בו אח"כ הרי בשעת מלאכה הי' של נכרי לגמרי משא"כ בהמה חצי' של נכרי דמותר לשחוט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לכך אמרי' דבשל ישראל קא עסיק אבל כשאין לישראל חלק בשעת מלאכה אלא שזוכה אח"כ א"כ בשעת שחיטה של נכרי לבדו היה וגזירת הכתוב הוא שלא לעשות מלאכה לנכרי כי היכי דלא אמרי' ביה הואיל ומתוך כו' משום שכן אסרה התורה לנכרי ודו"ק כי נכון הוא

סימן ג'

עוד בענין הנ"ל. הנה הרמב"ם ז"ל פרק א' מהל' יום טוב כתב. בני החיל שנתנו קמח שלהן לישראל לאפות להם פת אם אינם מקפידין כשישראל נותן ממנו לתינוק מותר לאפות להם עכ"ל. ובטור סי' תקי"ב כתב שאינו כן לפי גרסת גמרא שלנו ע"כ והרב המגיד כתב ז"ל ויש מי שהעמיד דברי רבינו באמרו שלא היה בגרסת הגמרא דילי' ופליגא דריב"ל כו' ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו. דכי אמרו ופליגא לאו אההוא דרב הונא קאי דלא דמיין אהדדי דהאי דרב הונא אם לא היו אופין פת להם לא היו יכולין לאפות ממנו פת אחת ולתת לתינוק. אבל בזימון הכותי לא יגרע חלק ישראל אם לא יזמנוהו שהרי משל ישראל הוא נותן לו. ופת התינוק מבני החיל. וכי אמרו ופליגא צ"ל אמאי דסליק מיניה קאי כו' וע"ש. וביש"ש פרק ב' דביצה סי' כ"ב כתב עלה וזה לשונו ואני אומר דשני התירוצים לא שוים לי הראשון לומר דבספרים שלו לא הי' כתוב ופליגא דריב"ל מכל וכל לא עלה לבי לסמוך על זה. מאחר שרבו הרי"ף כתב גירסא זו בפשיטות כאשר כתוב בכל הספרים מנין לו לחלוק עליו בלי ראי' אלא מסברא בעלמא. גם התירוץ הב' כו' ע"ש

אמנם מצאתי בס' בה"ג שכתב בהל' יו"ט ז"ל ת"ר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר לכל נפש ריבה ואפי' נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"ל לכם ולא לנכרים ומה ראית כו' מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוצא אני את הנכרי' שאין מזונותן עליך מסייע לי' לריב"ל דאמר ריב"ל מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה