אבני מילואים קנט

עכשיו אלא שיזכה בו אח"כ משלחן גבוה כה"ג אסור. והיינו נמי טעמ' דשריפת חמץ דאסו' ביו"ט אע"ג דיכול ליהנות מאפרן כיון דהחמץ אינו של ישראל דהפקר הוא שהרי אסור בהנאה וכיון דאינו עכשיו של ישראל בשעת מלאכת הביעור אלא מה שיזכה בו אח"כ מן ההפקר וכמ"ש הריטב"א וא"כ בשעת מלאכה לאו צורך ישראל ולאו דידי' הוא ואוכל נפש לא הותר אלא לישר' במה שהוא דידי' ומצרכיו והכא לאו דידי' ולאו צרכיו נינהו משא"כ שאר מלאכות בשלו כגון שחיטה ואפי' אע"ג דלא חזי בשעת מלאכה מ"מ כיון שהוא של ישראל ומלאכתו הוא ויהי' ראוי בו ביום לאחר מיכן נמי מותר. אבל מה דלאו דידי' הוא אלא שיזכה בו אח"כ כיון דבשעת מלאכה אינו שלו ולא חזי' לי' השתא אינו צרכיו: ובא"ח סי' תק"ז מיירי בעצי דקל שנשרו ונפלו לתוך התנור אע"ג דבשעת ביעורן אסור ליהנות מהם אלא שאח"כ לכשיכלו העצים מותר ליהנות כיון דאינו הפקר דאיסור מוקצה לא הוי הפקר בשבת ושל בעלי' נינהו. א"כ מותר לעשות מלאכתו בשלו בכדי שיהי' ראוי לו אח"כ כמו שחיטה ואפי' וכיוצא ודו"ק

ומזה נראה דאסור לעשות מלאכה בדבר הפקר אע"ג שיכול לזכות בו אחר כך אם בשעת מלאכה מתכוין שלא לזכות בו ה"ל שלא לצורכו כיון דעדיין לא זכה בו וכשיזכה בו אח"כ ה"ל פנים חדשות שבאו לו מכח ההפקר ואינו רשאי לעשות מלאכתו אלא לצורך לכם הוא דמותר וכל זמן דלאו דידי' הוא לאו לכם מקרי. ודו"ק: (ב

) ומוכח מזה נמי האי נדון דכל שאינו של ישראל בשעת שחיט' תו לא הוי מלאכת ישראל וצורכו

ובדברי רש"י ז"ל שכתב כהנים משלחן גבוה קא זכו וה"ה דבעלי' בשאר בשר קשה דהא במרובה דף ע"ו כתב רש"י דלא אמר ר"י הגלילי קדשי' קלי' לאחר שחיטה ממון גבוה אלא לאחר עבודת זריקה והקטרת אימורי' ע"ש. וא"כ אפי' לפמ"ש לעיל דביו"ט לא בעי' הקטרה דהוי כמו שנאבדו אבל קודם זריקה ודאי ממון בעלי' הוא וא"כ בשעת שחיטה בהיתר נעשה כיון דבשעת השחיטה ממון בעלים הוא

אמנם נראה דאע"ג דבשעת שחיטה דבעלים הוא ושל ישראל הוא מ"מ של ישראל נמי אם אין לו צורך בו ודאי אסור וכיון דלישראל לא יהי' צורך בו אלא לאחר זריקה ואז שוב לא יהי' ממון בעלי' אלא ממון גבוה ואינו רשאי לעשות מלאכה בשביל גבוה דמה שיזכו בו הכהנים והבעלים באכילתן משלחן גבוה יזכו וכבר אמרנו דכל שההדיוט צריך לעשות משלחן גבוה אין זה צורך ישראל וא"כ אע"ג דבשעת שחיטה דבעלים נינהו כיון דאינו ראוי לו עד אחר העבודות ואז יהי' ממון גבוה והבעלי' משלחן גבוה דקא זכו לאו צורך הדיוט מקרי ודו"ק

והנה בתוס' פסחים דף ה' שכתבו ז"ל אור"י דסברא היא כו' א"נ כיון דמתחלת הביעור כו' כמו נדונ"ד אע"פ שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מלד' ע"כ: ובתוס' שבת שם דף כ"ה כתבו בשם ריב"א ז"ל מידי דהוי אנדרי' ונדבות שאין קרבין ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו כו' ולמ"ד קרבין ביו"ט היינו משום דקסבר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם ע"כ ולכאורה תקשי מ"ט לא מפרשי גם בפסחים דמאן דשרי משום דס"ל עיקרן לצורך אדם

ונראה ביאור דבריהם דכבר כתבנו דלשיטת ריב"א טעמא דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט משום דעיקרן לגבוה ומה"ט ס"ל דשריפת תרומה טמאה אסורה מדאורייתא משום דעיקרה למצות ביעור ור"י סובר טעמא דנדונ"ד משום דמשלחן גבוה קא זכו ובתרומה טמאה דלא שייך משלחן גבוה קא זכו מותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן גזירה אטו קדשים ומש"ה לריב"א דס"ל טעמא דנדונ"ד אין קרבין משום דמשלחן גבוה קא זכו ולאו של ישראל הוא וכל דלאו דידיה אינו בכלל צורכי ומה"ט נמי כתבו בפסחים דף מ"ו דאע"ג דיכול ליהנות אח"כ כו' כמו נדונ"ד כו' והיינו כיון דבשעת מלאכתו של גבוה הוא אסור דמה שיזכה בו ההדיוט אח"כ פנים חדשות הוא אבל בשעת מלאכתו של גבוה הוא וה"ה בשריפת חמץ נהי דיהנה בה אחר כך מ"מ בשעת ביעורו מלאכת הפקר היא ואינו מצורכו כלל כיון דאיסורי הנאה הפקר נינהו וכמ"ש הריטב"א וא"כ תו ליכא למימר מאן דשרי סבר עיקרן לאדם דאפי' אם יהיה עיקרן לאדם לא מהני כיון שהוא אינו של ישראל אלא של גבוה ואח"כ הוא דזוכה משלחן גבוה. לזה כתבו שם מאן דשרי שרי מלה' דהתורה ריבתה בהדיא להיתירא וזו היא שיטת הר"י שם וכמ"ש ודו"ק

ולפ"ז ממילא נסתלקה טענת הגאון נ"ב דלא דרשינן מלכם שלכם אלא לצורככם: דהא מוכח לה מנדונ"ד לפי שיטת ר"י דאינו אלא משום דזכו משלחן גבוה ולא משום דעיקרן לגבוה וכמ"ש ומשום דלא מקרי צורך הדיוט אלא במה שהוא שלו אבל דבר שאינו שלו אינו לצורכו וה"ה בבהמת נכרי כיון דבשעת מלאכה אינו של ישראל אינו בכלל צורכי ישראל ואע"ג דזוכין בבשר אח"כ אז כשזוכה רשאי לעשות מלאכתו אבל כל זמן שאינו שלו צורכי נכרי הוא

אלא דאפשר דתליא בפלוגת' דהריב"א והר"י דלפי' ריב"א דטעמא דנדונ"ד הוא משום דעיקרן לגבוה א"כ בהך דבהמת עכו"ם דעיקר שחיטתן לצורך ישראל שקונין ממנו אח"כ מותר לשחוט. אבל לפיר"י עיקר הטעם דנדונ"ד משום דממון גבוה הוא ומשלחן גבוה קא זכו וא"כ ה"ה הכא דאסור ואפילו למ"ד נדונ"ד קרבין הוא משום דכתיב לה' ובפירוש ריבתה תורה וכמ"ש תוס' בפסחים ולא משום דעיקרן לאדם וכמ"ש לעיל דלפיר"י אפי' היה עיקרן לאדם כל דמלאכת גבוה הוא והישראל לא יזכה בו אלא אח"כ אסור וא"כ בנדון דידן דליכא רבוי דקרא ודאי דאסור כיון דשל נכרי הוא אפי' עיקרו לישראל

ובשו"ת נ"ב האריך והביא ראיה לדבריו מדברי תוס' ביצה דף כ"א שהקשו תימה דבפ' המצניע אמרי' הרודה חלות דבש בי"ט לוקה ארבעים ואמאי לוקה נימא הואיל ואי מקלעי