אבני מילואים קנז

דחביות קטנות בטילי משום דלח בלא גופ' אינו אוסר אלא בגווני דרב דימי ודרב יצחק והיינו היתירא לגו איסורא שהאיסור במקומו חשוב גבי י"נ וכן חומרא דר' יצחק בי"נ דכל שעומד ליפול כנפול דמי וכאלו נתערב בבור. וכל זה לא שייך כלל גבי יבש ביבש וכמ"ש לעיל ומש"ה יבש ביבש שפיר בטל. והרשב"א בתשו' סי' נ"ג דס"ל דבע"ז נמי יבש ביבש לא בטל כמו בלח בלח דלטעמי' אזיל דלא ס"ל דרב דימי וכמ"ש. וכבר עמדו בהך דחביות קטנות בעל הפר"ח ובעל כו"פ גם בעל פרי מגדים הניח הדבר בקושיא. והדברים נכוני' וברורים כמ"ש ולא קשה מידי ודו"ק

סי' ב שאלה במקומות שמוכרי בשר הם נכרים ומוכרים בשר כשר למולים ולערלים: אם שוחטין להם ביו"ט כיון דצורך ישראל נמי הוא או לא

תשובה בשו"ת שב יעקב חלק א"ח העלה דבר זה לאיסו' והביא ראי' מהך דפ"ב דביצה דף כ"א בעא מיני' רב אויא סבא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשחטה בי"ט א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לנדרי' ונדבות כו' וטעמא מאי בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מותר לשחט' בי"ט דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן בי"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבו' קא זכו ופירש"י כהני' כי קא זכו בחזה ושוק וה"ה בעלים בשאר בשר כעבד הנוטל פרס מרבו נמצאת כל השחיטה לשום גבוה. והשתא שזכינו לדין השתא התם דודאי הכהנים אוכלים חזה ושוק שהוא מצוה לאכול קדשים ואפ"ה הואיל ולא זכו עדיין בשעת שחיטה אסור לשחו' כו' כ"ש הכא דיוכל להיו' שאינו מוכר אח"כ לישראל כלל דיכול להיות שיזדמנו לו כו' ואף אם הבטיח לישראל בבטחון למכור לו מ"מ לא עדיף מכהנים ובעלים דאוכלים ג"כ ודאי מ"מ הואיל ואינם זוכי' אלא לאחר שחיטה משלחן גבו' אסור לשחוט ה"ה הכא אף שמוכר להם ודאי אין קונין עד אחר שחיטה ובשעת שחיטה לא זכו אסור לשחוט מטעם לכם ולא לנכרי' כמו בנדרי' ונדבות דאסור מטעם לכם ולא לגבו' עכ"ל השב יעקב וע"ש שהאריך

ובשו"ת נודע ביהודא בחלק א"ח סי' כ"ט נשאל ג"כ בדין זה ע"ש שכתב השואל להתיר מהא דאמרי' שם בש"ס ההוא קמחא דבני חילא דרמי אבני בגא שהתיר להם רב הונא לאפות כיון דלא קפדי אי יהבי מיני' לינוקא. ע"ש

וגם הגאון בעל נ"ב הסכים עם הרב השואל להתיר ע"ש שכתב ז"ל ואני תמה מאד על הש"י דמחלק בין של ישראל לשל נכרים ואטו הדרש לכם ולא לנכרים אתי למעוטי אם האוכל נפש הוא של נכרים דא"כ כך ה"ל לרז"ל למימר לכם משלכם ולא משל נכרים ואז הי' החילוק אם הוא של ישראל או של נכרי אבל אז הי' מותר אם הוא של ישראל אפי' עושה לצורך נכרי אבל באמת לא כן הוא דקרא כתיב יעשה לכם שהעשי' תהי' לכם ולא שהדבר יהי' משלכם והדרשא היא לכם בשבילכם תהי' העשי' ולא לנכרי' שלא תהי' העשי' בשביל הנכרי' ואין חילוק אם הדבר ההוא המתבשל או הנשחט הוא של ישראל או של נכרי ואין שום סברא לחלק בהא כו' וע"ש שהאריך סוף דבריו ז"ל ובנדרים ונדבות יפה כתב מעלתו ששם עיקר השחיטה לשם גבוה וכמו שפירש"י אבל בישראל השוחט בהמת נכרי לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיטה היא בשביל ישראל עכ"ל

ולענ"ד נראין דברי השב יעקב. ומ"ש בנ"ב בטעם נדרים ונדבות משום דהתם עיקר השחיטה בשביל גבו' אבל בישראל השוחט בהמת נכרי' לפי שרוצה לקנות ממנו בשר הוי עיקר השחיטה בשביל ישראל: לענ"ד נראה מבואר דעת ר"י בתוס' פ"ב דשבת דף כ"ד שלא כדבריו אלא כדעת בעל ש"י דכיון דהוא של גבו' אסור לשחוט דז"ל תוס' שם ד"ה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. וא"ת היכא ילפינן מקדשים לתרומה דקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה י"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרי' מתוך שהותרה כו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומ' לפי שיש מצוה בשריפתו מגרע גרע ואומר ריב"ח דודאי גרע כיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשום מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי י"ט מדי דהוי אנדרי' ונדבות דאין קרבין בי"ט למ"ד משלחן גבו' קא זכו וכן שתי לחם לדידי' אין אפייתן דוחה י"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבו' ולמ"ד קריבין בי"ט היינו משום דקסבר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשום מצות ביעור ולא לשום הנאה הלכך אסור בי"ט כשאר קדשי'. ולר"י נראה דלא שייך בשריפת קדשי' לומר משלחן גבו' קא זכו ולא דמי לשתי הלחם שהאפי' היא לצורך גבו' שהרי אחר האפי' צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין מהן לגבוה כלום וליכא למימר בהו משלחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשי' בי"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשי'. עכ"ל

ונראה מדברי הר"י דס"ל דאין הטעם בנדרים ונדבות משו' דעיקרו לגבו' דא"כ ודאי הוי מודה ר"י לדברי ריב"א דגם בתרומה טמאה עיקרו למצותו מצות שריפה אלא ע"כ דס"ל לר"י דאין הטעם בנדונ"ד משום דעיקרו לגבו' אלא משו' דמשלחן גבוה קא זכי ומש"ה ס"ל גבי תרומה טמאה דלא שייך האי טעמא דמשלחן גבוה קא זכי לפי שאין בהם לגבוה כלום מש"ה מותר מן התורה שריפת תרומה טמאה אלא מדרבנן הוא דגזרו אטו קדשים. וכיון דטעמא דנדונ"ד הוא משום דמשלחן גבוה קא זכו ולא משום דעיקרו לגבוה א"כ ממילא מבואר כדברי שב יעקב דה"ה הכא כיון דבשעת שחיטה לנכרי קא שחיט אלא דאח"כ כשיזכה הישראל משלחן הנכרי קא זכי ואסור. ונסתר בזה מ"ש בנ"ב דבנדונ"ד עיקר השחיטה בשביל גבוה שהרי כבר נתברר מדברי ר"י דאין הטעם כן אלא משום דמשלחן גבוה קא זכו וכמ"ש

אלא דאכתי אפשר לחלק דבנדרי' ונדבו' כי קא זכו משלחן גבוה גם אח"כ אין להם זכי' בגוף הבשר אלא דאכלי משלחן גבוה ואין להם אלא מה שנותנין לתוך פיהם דאינו אלא כעבד הנוטל פרס מרבו וכמ"ש רש"י שם. אבל השוחט בהמת נכרי כי קא קני מיניה ישראל וזכה מיניה ממונא דישראל הוא לגמרי. ואין ה"נ אם היה רוצה הנכרי לשחוט בהמתו בכדי להזמין את ישראל על שלחנו דכה"ג היה כעבד הנוטל פרס מרבו היה אסור דמה שהיה אוכל משל נכרי הוא אוכל אבל הכא דמה שזוכה הישראל מהנכרי דרך מקח או דרך מתנה ממונא דידי' הוי ויש לומר דמותר לשחוט כה"ג כיון דבשביל ישראל הוא

אמנם מדברי התוס' שם מבואר דאפי' היכא דזכו לגמרי משלחן גבוה נמי אסור ע"ש בד"ה אבל נדונ"ד כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וז"ל כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס מרבו כן פירש"י ואפי' לר' יוסי הגלילי דאמר קדשי' קלים ממון בעלים הוא בב"ק דף י"ב ואפי' לאחר זריקה קאמר ממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון משלחן גבוה קא זכו דהא עיקר קרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממון לקדש בו אשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים. עכ"ל

ומבואר דאע"ג דבעלים אית להו זכי' גמורה אפי' לקדש בהן אשה מ"מ כיון דאותה זכי' קא זכי משלחן גבוה חשיבא שחיטה לשם גבוה ומ"ש התוס' דכל העבודות לצורך גבוה הם עושים היינו דמזה מוכח לה דמשלחן גבוה קא זכו כיון דחזינן דכל העבודות נעשו לצורך גבוה וכמ"ש ר"י שם בתוס' פ"ב דשבת הנז' דמזה ראיה דמשלחן גבוה קא זכו. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דעיקר הבהמה של נכרי הוא וישראל הקונה אח"כ משלחן נכרי הוא דקא קני א"כ לא הוי שחיטה אלא בשביל נכרי שהוא העיקר כיון דמיני' הוא דקא זכו אח"כ ודו"ק

ואיכא למידק לפירש"י שכתב כהנים משלחן גבוה קא זכו וה"ה בעלים בשאר בשר מהא דכתב רש"י פרק מרובה דף ע"ו ד"ה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי כו' לישנא אחרינא בטביחה מש"ה לא מיחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק דכי אמר ר' יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי דבכיי האי שחיטה לא אמר ר"י הגלילי דמשלחן גבוה קא זכי אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהוי התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ"ל. וכיון דלר"י הגלילי קדשים קלים ממון בעלים הן עד אחר ד' עבודות והיינו עד אחר הקטרת האימורים וכמ"ש רש"י שחיטה וזריקה והקטרת חלבים. ובי"ט דאסור להקטיר האימורים והא דאכלי בעלים בשר בי"ט אינו אלא משום דה"ל כאילו נטמאו או נאבדו האימורין וכמ"ש תוס' ביצה דף כ' ד"ה מאי בינייהו ע"ש:. וא"כ היכי אמרינן בנדונ"ד משלחן גבוה קא זכו כיון דקודם הקטרת האימורין ממון בעלי' הן ואנן קי"ל כר"י הגלילי. מיהו אפשר כיון דטעמא דר"י הגלילי דמחיים הוי ממון בעלי' אבל לאחר שחיטה לא פירש"י