עצמות יוסף על קידושין קלג

לאיסור הנאה וצ"ע ובקל ית' וגם גבי חמץ ק' כי האי גוונא דתיתי מתרוייהו עיין

מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר קשה נימא מיד כלאי הכרם יוכיח דהיה לה שעת הכושר כדאמרי' לקמן זאת אומרת וכו' והשתא אתי מתרתי: ונראה דאי הוה אמר הכי הוה פריך מה שכן גדולי קרקע דאחדא מתרתי פרכינן כל דהו

מה לחמץ שכן ענוש כרת וכו' התוס' כתבו דכרת גופי' ל"ש למילף שאין עונשים מן הדין וא"כ ה"ה במלקות ל"ש למילף דאין מזהירין מן הדין וכיון שכן קשה לפרוך מה לחמץ שכן לוקין עליו והשתא ליכא למימר כלאי הכרם יוכיח דהא בכלאי הכרם לוקין עליו ונראה דהק"ו הוא לגלויא דאיסור דלא תבשל היינו גם לענין הנאה ושפיר לוקין על לא תבשל באיסור הנאה כיון דגלי לן הק"ו דהוי אסור בהנאה

חורש בשור ובחמור יוכיח: הקשה הרב מוהרי"ן לב זלה"ה בח"ג סימן ח' דהיא גופא תיתי בק"ו ונראה דאי חודש בשור ובחמור דשמעתין הוי אגופיה דשור וגופיה דחמור הדבר פשוט דאיכא קרא דאלה דמיעטו וכמ"ש התוס' לעיל ואי הוי הזרעים דדישה וחרישה איכא למימר כלאי זרעים יוכיחו דמותרים בהנאה וק"ל

משום דאיכא למימר וכו' והשתא ליכא למימר חורש יוכיח דמה לחורש בשור ובחמור דמותר באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל. וקשה דהא איכא למימר נבלה תוכיח דאסור באכילה ומותר בהנאה מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה חורש יוכיח וכבר הק' זה מוהריב"ל ז"ל ונראה דאינו ממה שיקשה דלא מצי למיתי מתרוייהו דליכא הצד השוה שבהם משום דחורש מותר באכילה ונבילה אסורה באכילה ואיך נאמר הצד השוה שבהם שאסורים כיון שאחד אסור וא' מותר וליכא צד השוה בהם אחריתי שיהיה גורם האיסור א"נ כדאמרי' מה לחורש בשור שמותר באכילה תאמר בשר בחלב שאסור באכילה יהיה אסור בהנאה פי' יהא אסור מכח הק"ו שעשינו בתחיל' ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה וכו' בשר בחלב שנעבדה וכו' וכיון שכן איך נאמר נבילה תוכיח דהא בנבילה ל"ש למיעבד ק"ו מערלה ומזה הטעם הוא שכתבו התוספות בחגיגה במה שהביא מוהריב"ל דלא אמרי' תרי יוכיח לבטל והוא נלמד בפי' מדבריהם ז"ל עוד יש לדקדק אמאי לא עביד ק"ו מבישול ונימא הכי ומה איסור בישול שאינו נוהג בערלה נוהג בבשר בחלב הנאה שנוהג בערלה אינו דין וכו': ונראה דאינו מן הדין דאיסור ערלה לחוד ואיסור בישול לחוד ולפי שאין בישול נוהג בערלה שאינו ממין איסורו לא בעבור זה יהיה קולא או חומרא

נבילה יוכיח ק' מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה תאמר בבשר בחלב וכו' ונראה דאינו ממה שיקשה לפי שהקושי' דנבלה תוכיח דפריך רב אשי על הצד השוה דהיינו חמץ וערלה ובמקום פירכא פריך רב אשי יוכיח והוי כפירכא על מה הצד והשתא איך נא' שכן לא נעבדה בה עבירה שאינו מזה הטעם שהרי ע"כ בחד מהנך תרתי דהיינו חמץ וערלה לא נעבדה בהו עבירה ואפ"ה אסורים בהנאה א"כ אין הקושיא כלל למעמיק בעיון עוד קשה תיתי מתרתי מערלה ותקרובת ע"ז והשתא ליכא למפרך מידי: ונראה דניחא ליה לתנא לאשמועינן הך כללא דכייל לקמן דעל חדא מתלת כי לא הדר דינא לא פרכינן כל דהו ואי לא הוה מייתי לה מתלתא בכה"ג לא הוה שמעינן לה

תוס' כלאי הכרם וכו' קשה לפי האמת לשתוק מהג"ש ונילף במה מצינו מכלאי הכרם דהתוס' לא הקשו אלא במאי דיליף בגמרא איסור הנאה מק"ו דניליף במה מצינו ותירצו דניחא ליה וכו' אבל אנן קשיא לן לפי האמת לשתוק מהג"ש ונילף במה מצינו: ובדוחק י"ל דלא ילפינן במה מצינו אלא כשיש שייכות בלמד עם המלמד לענין הדין אבל אי לא שייכי כלל ואין לנו קצת מעיקר הדין כמו בבשר בחלב שאין לנו עדיין היתר אכילה לא ילפינן במה מצינו כנ"ל אלא שאין כלל זה ברור בשאר מקומות דילפינן במה מצינו עוד לתירוץ השני דלרבנן חמץ אינו בשרפה וא"כ ליכא למפרך מה לכלהו מ"מ הא שייך למפרך מה לכלאי הכרם שכן בשרפה וע"כ צ"ל חמץ יוכיח והדר דינא במה הצד ואתי מתלת וכו' הדר דינא ואתי במה הצד פרכינן כל דהו ואיכא פירכא דגדולי קרקע ודע דכדפריך בגמ' מה לכלאי הכרם שכן היתה להם שעת הכושר ה"ק דכיון דאיכא פירכא דשעת הכושר הוי הדר דינא ושייך למפרך שכן גדולי קרקע ומוהרי"ן לב זלה"ה נראה שאינו מפרש כן בשמעתא והמעמיק בעיון יראה שכדברי כן הוא האמת

עוד קשה לי היכי אמרו התוספות דהיא גופא נילף וכו' דא"כ היכי קתני מתני' דתמורה דהוי בשרפה: ונראה שתירוץ זה הוא כר' יהודה דאיהו אמר דהוי ביעור חמץ בשרפה ור' יהודה הא קאמר התם דאם רצה לשרוף ישרף ולכך אמרו דהוא גופא נילף וכו' עוד יש לדקדק כיון דע"כ לדעת התוספות איכא פירכא בכלאי הכרם וצריך לקיים הדבר במה הצד א"כ כדפריך בגמרא דליתי במה הצד ומשני רב אתי משום דאיכא למימר נבילה תוכיח כלומר והשתא ליכא למימר תוכיח דלא יליף אלא מכלאים לחודיה שדומה לבשר בחלב שנעבדה בה עבירה ואסור ולדעתם ז"ל שהילפותא היא מהצד השוה דאסור באכילה ואסור בהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו' הא איכא למיפרך בחדא מתלת נמי נבלה תוכיח ומאי תיקן ויותר ראוי למילף במה הצד כיון דסוף סוף הפירכא במקומה קיימא. והיה נראה דהתוספות סמכו אמאי דכתבו בסמוך דתקרובת ע"ז נמי אסור וכדפרכינן הך פרכא איכא למימר תקרובת ע"ז יוכיח אלא שהתוספות לא הזכירו כלל מתקרובת ע"ז: עוד דבשמעתין נמי קיימא כדפרישנא לעיל. ועוד קשה בדברי התוספות שכתבו דאיכא למימר שכן בשרפה דבתרומה נראה דאדרבא הוה קולא דנשרפין אפרן מותר והנקברון אפרן אסור: ונראה דבשרפה איכא קולא וחומרא כדאיתא התם והוי פרכא כל דהוא ולכך כדגמרי' במה מצינו לא מצינו למפרך פרכא דשרפה וקושיי' התוספות שייכא אמאי דפריך בגמרא ולפריך מה לכלהו שכן גדולי קרקע דטפי הוה לי' למפרך שכן בשרפה משום דהוי קצת פרכא כנ"ל

תוספות חדא מתרתי וא"ת וכו' וי"ל וכו' ועוד דמצי למימר תקרובת ע"ז וכו' נראה דהך שנוייא בתרא הכונה לומר דכאן שייך ב' תירוצים אבל בשאר דוכתי בעלמא דיליף במה הצד מתלת הוי כי האי גונא היה יכול לומר הב' יוכיח דהוי תלתא דאל"כ נפרוך מיד הפרכא כל דהו ולא יש נפקותא בין חדא מתלת לחדא מתרתי ובחדא מתרתי מיד נפרוך הפרכא כל דהו קודם שיבא לחדא מתלת ועיין כי הדברים מוכרחים בכל המקומות שנא' התירוץ הראשון בלי שום ספק עוד בריש פ' האיש מקדש בתוס' האיש מקדש נראה מה שיש בדברי התוס' כתוב במסכת' ושם יבאר דבשלמא בשתי בבות ש"ל חדא חדא שמעינהו ותנינהו אבל בשתי תיבות לא שייך לומר כן ע"ש: כללים בענין דיו פרק קמא דיו"ט

דף ז' ע"ב בפיסקא ב"ש וכו' ומה חמץ וכו' פרש"י דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכו' לשון רש"י זה נשאל מחכמים קדומים והקושיא היא דלא ידעינן חמץ בככותבת אלא אחר שגילה הכתוב וכתב שאור הא לאו הכי הוה אמינא דחמץ בכזית והכי עביד בגמרא ק"ו ומה חמץ שאין חמוצו קשה וכו' בכזית. ונראה דאחרי שגילה הכתוב וכתב שאור כתב רש"י ז"ל דהשתא התורה הסכימה מה שהוא ברור אצל הקב"ה דלגבי דידיה הוה אמרינן דיו משום דידוע אצלו שהחמץ הוא ככותבת והוא דבר תמוה למה לן לפרש כאן הכי ולא פירש זה במקום אחר רק בפרק אלו מציאות גבי מתניתין דאף השמלה בסוגיא פריקה וטעינה ואף באותו הלשון נתחבטו בו רבים. לכן נראה לי דרש"י ז"ל אזיל לשיטתי' שכתב בסמוך דשיעורין הלכה למשה מסיני: ונראה דלא נאמר למשה מסיני שהחמץ הוא ככותבת אלא שהביעור הוא ככותבת ואי לא הוו תרי קראי שאור וחמץ ולא הוה כתוב אלא חד מנייהו הייתי אומר דההלכה דהוי ככותבת קאי אהך דכתיב בהדיא ובהכי נצלנו לרש"י ז"ל ממה שהקשו התו' עליו דכיון דאית לן הלכה ל"ל קרא דאינה קושי' דההלכה לא גילת' שיהא החמץ בככותב' ובהכי ניחא שפרש"י דיו לבא מן הדין שיהא כחמץ דהוי בככותב' דלדעתו ז"ל אי לא הוה כתיב אלא חמץ לחודיה הוי שיעור ככותבת ולפ"ז צריך לו' דרש"י כתב כן עם מאי דאיהו גופיה אסיק דשיעורין הלכה למשה מסני הם וגם צ"ל דטעמא קמא שפרש"י דהוי משום יתובי דעתא אינו טעם נפרד דהוא קשה