עצי חיים על התורה רו

מצינן למיטען לי' הכי ולפי"ז י"ל ג"כ במדינים דצוותה תורה לצרור אותם דלכאורה אין לחייב אותם משום דדברי הרב וכו' אך דהא הטעם הוא משום שסובר שלא ישמע לו אבל הם כוונו דייקא להחטיאם וזש"ה בנכליהם אשר נכלו לכם דעיקר התחייבות להם הוא רק משום המחשבה שכוונו להחטיא את ישראל אבל על עצם המעשה הי' יכולין לטעון דברי הרב וכו'. ונתת מהודך עליו וגו' פרש"י ולא כל הודך ומצינו למדין פני משה כפני חמה פני יהושוע כלבנה ובגמ' אמרו זקנים שבדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, יתבאר לפענ"ד בפי"ד הגמ' שבת פ"ח הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבים עליהם הכ' אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ופי' הרי"ף ז"ל לפי שהשמש הי' נעלב מהירח שאמרה א"א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד והיתה רוצה הירח שתאיר תמיד ויגרע אור השמש והקב"ה נתן מעלה ויתרון להשמש למשול ביום ובלילה ויצא השמש בגבורתו להיות נעלב כן ישיגו מעלה ויתרון האדם הנעלב עכ"ד ז"ל, והנה כתב בבית שמואל אחרון בפ' בהעלתך וכ"ה בייט"ל עה"פ וישארו שני אנשים במחנה וגו' ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושע בן נון וגו' ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ד' נביאים וגו' א"כ מהמשך הכ' משמע דיהושוע לא רצה אשר אלדד ומידד יהי' משתמשים בנבואה ובכתר אחד כמשה רבו וע"כ כעס יהושיע על הזקנים שהתנבאו אבל משה מדה אחרת הי' לו והי' בבחי' נעלב ואמר המקנא אתה לי והיינו פני משה כפני חמה שהי' עלובה וע"כ אמר מי יתן כל עם ד' נביאים ופני יהושיע כלבנה שאמרה אי אפשר לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד עכ"ד והיינו שאמרו חז"ל זקנים שבדור אמרו היינו הזקנים שראו אשר יהושוע קינא להם וע"כ הי' בבחי' לבנה והיינו היפך ממה שאמרו הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבים שאינו שותק לסבול עלבונו וחרפתו ובאמת טוב לו יותר לסבול בושה כזה כמו בחי' החמה אשר נתעלה ע"ז יותר וע"כ אמר מהודך ולא כל הודך להיותו בבחי' לבנה והזקנים דייקא אמרו אוי לאותה בושה כי טוב יותר שלא יתבייש בזה והיא מעלת ודוגמת השמש שיצאה בגבורות על שהי' בבחי' נעלב. את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב לי במועדו להבין כפל הלשון לחמי לאשי, גם במועדו ל"ל, ונראה עפימ"ש חז"ל ברכות (דף נ"ה) ר"י ור"א דאמרו תרווייהו כל זמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו וצריך להבין הטעם דשלחנו של אדם מכפר כמו המזבח ואפשר לומר עפימ"ש ביש"מ פ' צו בטעם הקרבנות בדרך השלישי להורות כי הכל נברא בשביל אדם ואם אדם חטא בהמה למה ועפ"י משל מי שחטא למלך כו' זה הדין להשליך הכסא ולנתץ המבצר משום טעם זה כי אחר שחטא הבגדים למה ועד"ז הי' חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה עכד"ק, וזה שאמרו חז"ל דשלחנו של אדם מכפר כמו הקרבן כיון דבאמת הענין מה שאדם עושה לצורכו ושוחט בהמות למאכלו ונוטל מהם חייתם בשביל הנאה מועטת לשעה קלה בעת האוכל את המאכל היא דבר זר לכאורה וכמו שבאמת הפילוסופים יש מהם שמנעו עצמם מאכילת בשר באמרם מה נשתנה זה מזה היתכן שישלוט האדם בבהמה כל כך אשר בשביל חיי שעה ותענוג עובר ימית את בעלת חי מאחר שתש כחה מהאדם ולא תוכל עמוד נגדו והנה האמת לא כן היא דהכל נברא בשביל האדם וזה הוא המעלה נשגבה לתכלית השלימות לנברא בעולם אם יזכה להיות ממסייעים לאדם אשר נברא לעבוד את הבוב"ה וכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה כמאמר חז"ל והנה אם באמת האדם יחשוב בלבו ורק בעבור זה ישחוט כדי להעלותו אל תכלית היותר נעלה היינו בכח האכילה ההוא ילך לעבודתו עדי ערב עבודה תמה בכל לבבו ונפשו למצות הבוב"ה היינו היא דאהני לי' לאכול לשובע נפשו אבל בלא זה הא באמת קמה וגם נצבה קושי' הפילוסופים מהיכי תיתי ירהיב בנפשו עוז להכות נפש בעל חי בעד מאכלו כנ"ל וע"כ דזה שאוכל האדם את הבע"ח היא רק בשביל שהכל נברא ונה'