עצי חיים על מועדים עד

היינו הרמז כנ"ל דכל עוה"ז הוא עולם עובר וכארעי יחשב וגם מה שיחשוב האדם שהוא קבע ג"כ הוא עראי וכאדם הנוסע ממקום למקום נגד חיי העוה"ב כיון ששם הוא העולם הנצחי ואמר בגמ' אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז היינו שגם בעוה"ז יתקן עצמו להכן בפרוזדור עד שיכנס לפרקליטין ויחשוב על לבו דעניינו עוה"ז הכל היא עולם עובר וכארעי נגד העולם הבא שהוא חיי נצחי ולכן גם הקביעות בעוה"ז הוא רק כארעי, וזשה"מ וכי ראשון הוא אלא ראשון לחשבון עונות ר"ל החשבון של ימי העולם אשר האדם יחשוב עלי' בימי הסכות להורות שכל העולם הוא כסוכה אוהל עראי וזשה"מ ג"כ תודיענו ארח חיים וגו' בימינך נצח היינו דמה שהוא את פניך ר"ל בימי העוה"ב שהוא לפני ה' הוא נצח וזהו קבע נגד חיי עוה"ז שהיא עולם עובר וכלה, וזש"ה שובה ישראל וגו' כל תשא עון וקח טוב ר"ל שיחשוב הפסד מצוה נגד שכרה והיינו תשא עון שיחשוב העון והוא מלשון כי תשא את ראש וקח טוב נגד הטוב ר"ל המצוה ושכרה מצוה לעוה"ב שהוא נצחי וקבע נגד כל חיי עוה"ז

טו) שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וגו' ובגמ' יומא גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות האי עון מזיד הוא וקרי' לי' כושל ומוקי לה בתשובה מיראה והדיקדוקים רבו דיש להבין מדוע לא הוכיחם רק על תשובה מיראה גם כפל הלשון קחו עמכם דברים ושובו וגו' גם הלשון אמרו אליו כל תשא עון צ"ב גם ל"ל כל דהול"ל אמרו אליו תשא עון גם לבאר המדר' רבה פ' וישב עה"פ וישב ראובן אל הבור והיכן הי' בשקו ובתעניתו הי' עסוק כיון שנפנה הלך והציץ לאותו הבור הה"ד וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שב"ב עומד ופותח בתשובה בתחלה זה הושע שנא' שובה ישראל וגו' והוא תמוה' הלא אדה"ר וקין ג"כ עשו תשובה וגם הלשון מעולם לא חטא אדם לפני האי לפני שפת יתר לכאורה

ונראה דהנה בישועות יעקב או"ח סי' תקפ"ו העיר בהקדש דאינו חייב עד שיהנה א"כ אמאי חייב באכל הקדש בשוגג לפ"מ דקי"ל בחו"מ סי' רל"ד דאם מכר לחבירו איסור אכילה דאו' בשוגג שהלוקח לא ידע שזה איסור ואכלו צריך להחזור הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולא הוי הנאה הרי כיון שלא ידע שהוא איסור לא מיחשב הנאה כלל וכיון שכן אמאי חייב מעילה הא מעילה הוא בשוגג ואינו חייב עד שנהנה והא בשוגג אינו נהנה מן האיסור ותי' שם כיון דרק שע"י שהוא הקדש נימא דלא יחשב הנאה א"כ ריבתה התורה בפירוש ענין מעילה שיתחייב על הנאה זאת עכ"ד ע"ש הבאתי דבריו בסוגי' דמלל"נ ולפ"ז לכאורה י"ל בכל האיסורין שבתורה ענין הזה למאי דקי"ל בכל איסורי אכילה והנאה דאינו חייב אלא כדרך הנאתן וכתב הרמב"ם דאם עירב בו דבר מר פטור והכי קי"ל לענין מלאכת שבת אם הוציא שלא כדרך המוציאין פטור וכן אם עשה כלאחר יד פטור וא"כ ה"נ י"ל בכל העבירות כיון דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכן הוא ודאי מן כל העבירות [ואפשר יש לחלק בין דבר האכילה לשאר עבירות וכמו שחילקו התוס' בחולין דף ה' בצדיקים דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דדוקא באיסור אכילה הוא גנאי לצדיק אולם בישמח משה פ' משפטים הביא ראי' מהגמ' דלא כתוס' ומחלק שם בענין אחר ע"ש ואכמ"ל] וא"כ אמאי חייב הא אינו נהנה והנה כשעושה במזיד אין כאן התחלת קושי' דהא אם עשה במזיד הרי דאינו קצה מהעבירה דהא ברצונו ומדעתו הוא עושה אבל בשוגג דג"כ צריך כפרה ובזמן שביהמ"ק הי' קיים מחויב להביא קרבן ובזה ונסלח לו על חטאתו אשר חטא ואמאי הא בשוגג אינו נהנה ולהנ"ל י"ל כיון דריבתה התורה דבשוגג צריך כפרה א"כ ריבתה התורה בפי' דחייב קרבן בשוגג גם על הנאת הזאת

ובזה י"ל הא דאמרי' בגמ' נזיר דף כ"ג אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ולכאורה קשה ואמאי הא בכל שוגג דעלמא דצריך להביא קרבן משום דעשה מעשה