עטרת מנחם עח

שפך שיחו לפני אלהים והתפלל מקיר לבבו. כי אמר לא כל אשר ישלח חצי ברקיו הוא זהב טהור ע"כ נא' וילן שם כי בא השמש. כלומר שמש ההצלחה שקעה בשבילו. והיה חושך לו מסביב אחר אשר השקיף על העתידות מכל צד. מי יודע אם יקבלנו לבן בסבר פנים יפות. ומי יודע כמה סיבות ישתרגו שמה למרר ימיו. ומי יודע אם לא יבא עשו גם שמה לתפשו. מי יודע אם תאבה האשה ללכת אחריו. ונשא עיניו למרום עד כי ראה ה' בעניו. ומחזה חזה והובטח לו השמירה. וע"י זה אשר השמש באה בעבורו. זרחה בעבורו בשובו מלבן. היינו ע"י שבטח רק בישועת השי"ת. והאמין כי אין כח ועוצם יד האדם עושה חיל. והיה עולם חשך בעדו. בלי עזר העליון. לכן זכה לזה אשר השי"ת הזריח שמשו. וע"ד שפי' בספרי דגן שמים בסוף מס' ר"ה דכ"ט (בתהלים י"ג) עד אנה תסתיר וכו' אשית עצות בנפשי כו'. היינו כ"ז שהאדם חושב שיש לו עצה מכתו ועוצם ידו. אז ה' מסתיר פניו מלהושיע ע"ש באורך. ועיין בס' קא"ק סו"פ וישלח. ובס' המדרש והמעשה סו"פ נח באופן אחר. ולזאת שפיר הי' המדובר בענין זה בעת שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג. לשמחת נשואין. ללמד דעת לכל חתן. להזכירו. כי אדרבה עתה הוא זמן ביאת שמשו. ומהיום והלאה הוא תחת כל סכנה ומכשול. ועל דרכו סיגים וחוחים וכל פגעי הזמן ל"ע. וצריך לרחמי שמים. וישב ויתחנן להש"י כי יצליח דרכו בחיים. וכבר נשאלתי מא' כי אגיד לו מקור להמנהג הרע הנהוג אצלינו כי בעת שהחתן והכלה עומדים תחת החופה זורקים אליהם בשלג ובצרורות עפר. ואף דוקרים אותם במחטים כנודע. והשבתי לו:

הן אמת אין להצדיק מנהג גרוע ומנהג בורות כזה. אשר יש בזה חילול השם והקודש. כי כמה פעמים עומדים גם בני נכר סביב להחופה וחורקים שן. ואוי לאותה בושה. עכ"ז י"ל שיצא להם לנערים שובבים מנהג זה. בשביב טוב בתוך הרע. והיינו להזכירם שלא ישכחו את השס. ורק בו ית' ישימו מבטחם. בהראות להם להחתן והכלה כי המה הולכים עתה מחדש על דרך מלא מכשולים ופגעים רעים. במלחמות החיים. כי אף עתה שלא עשו שום רע ולא חמס בכפם נגד הנערים הסובבים אותם. עכ"ז כ"א משליך קראו ודוחף ודוקר מכל צד. ואם השמש באה בעבורם. אז זורחת בעבורם. ובאם המה יודעים שהמה אובדי עצות וסומכים רק על השי"ת. אז שולח להם עזרתו מקודש. והשמש זורח בשבילם. ועיין בעיון יעקב פ"ק דכתובות בדברי הגאון שראוי לברך בשעת נישואי אשה ברוך דיין אמת ע"ש. והנה גם שמירת שבת ק' תלוי' הרבה בבטחון בהש"י. והאריך בזה בדפח"ח בס' או"י יתרו דסבה גדולה שתהי' שמירת שבת חלה עליו הוא הבטחון באלהים ית' שיהי' מוחלט בלב האדם שאין לה' מעצור להושיע גם מבלעדי העסק בסבת הטרף וישב בטל וישליך יהבו על ה'. כי הבוטח השלם כל העסקים שהוא עוסק בכל ימי החול כמשא כבד יכבדו ממנו. אחרי דעתו שאילו רצה הקב"ה היה מפרנס אותו מבלעדי שום עסק ובאין יגיעה כלל. ואחרי שיהיה האדם בבחינה זאת אז בבוא יום השבת תערב עליו המנוחה למאוד כעבד העושה במלאכת אדונו בע"כ הנה יחמוד בלבו תמיד אח יום השבת כי בו ינוח וינפש מכל מלאכה ועבודה לא יעבוד. לא כן