אשר לשלמה רכה

עולה מיד דרך כעס או מיציר. אף דליכא ראה בנפילה. אמרינן חזקה דלדעת עשה. וכ' הפ"ת משם ה' אבן השהם דמ"ש הש"ע אבל אם ראוהו חנוק וכו'. הכוונה שהוא שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע"ג שייפו הוא ג"כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו. אף דודאי איבד עצמו בידו. מ"מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה בעיתתו וכו' עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מתוך כעס וכו' יעו"ש

וכן כ' ה' אמרי ברוך בהגהותיו על הש"ע וז"ל יעויין בשו"ת מהרי"ו סי' קי"ד שכ' ודמי למצאוהו תלוי באילן דאין זה בכלל איבד ע"ל אע"ג דמוכחא מילתא שהוא עצמו עשה. אמרינן דילמא רוח רעה מבעתתו ע"כ. וה' אמרי ברוך חיזק את דברי מהרי"ו מאותם מעשים שבאו לפני ר' טרפון ור' עקיבא שאמרו במס' שמחות פ"ב יעו"ש. ואהמח"ר דבריו תמוהים. וצ"ע. דההיא דר"ט ור"ע איירי בקטנים ומשם למדו הפוס' וכן הש"ע ס"ג דקטן המע"ל חשוב כשלא לדעת ואינם ענין לנדון מהרי"ו דאיירי בגדול. ועי' הרא"ש ז"ל סוף אלו מגלחין סי' קמ"א שהגיה ואם היה קטן וכו' ומעשה וכו'. וכן גריס במרדכי יעו"ש

גם ה' רוח יעקב שבס' לב שמח סי' כ"ח כ' שרב אחד הראה לו דברי מהרי"ו סי' קי"ד שהטעם שמצאוהו חנוק או מוטל על חרבו. לפי שאנו אומרים מפני רוח רעה שנכנס בו המית עצמו. וחיזק דבריו מדקדוק לשון הטור שהם ממס' סופרים. שכ' אבל אם מצאוהו הרוג או חנוק ה"ז בחזקת מאבד עצמו שלא מדעת. הרי שקראוהו מא"ע. אבל הוא שלא מדעת יעו"ש

אתה הראת חבל נביאים כולם מתנבאים בסגנון א' דאף דליכא חששה דאחר ובודאי שהוא איבד עצמו. כל דליכא קדימת דברים כמש"ל לא מיקרי מע"ל דחיישינן דילמא ר"ר נכנסה בו ונשתטה ואיבד עצמו שלא מדעת. ולדבריהם דרבנן בנ"ד דלא אמר הריני וכו' ולא היו דברים מעולם. לא הוי מע"ל מחשש ר"ר

ואולם לעומת זה מצינו לה' שבט יהודה שכ' וז"ל ונראה ברור דלא מיירי הברייתא ורבינו אלא באילן שהיה בשדה וכן במושלך ע"ג סייפו נמי מיירי במקום חרב ושמא באתרא דשכיחי לסטים ושודדי לילה. אבל באילן הנטוע בבית ובחצר שהוא מקום ישוב ומסתמא לא שכיחי רוצחים אפי' לא אמר כלום. מסתברא דהוא בחזקת מע"ל. ולא בעינן אמירה אלא בנפילה מן הגג משום דאיכא ספיקי טובא. או דחיפת אדם. או דחיפת רוח. או דנתקל ונפל. ומזה דן את הדין בא' שהיה ישן בבית יחידי ובבקר עקרו הדלתות שהיו נעולות מבפנים ומצאוהו תלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו דהוי מע"ל דאומדנא דמוכחא שהוא הוא שפגע בעצמו יעו"ש

וכן כ' ה' זל"א וז"ל ומ"ש הש"ע אבל אם ראוהו חנוק וכו' כ' ע"ז בס' שיו"ב אות א' וז"ל פירוש דיש לתלות דאחרים עשו לו. אבל אם הוא בחדר סגור והמפתח ביד אחר דודאי הוא חנק עצמו י"ל דין מע"ל. וכ"כ בס' שבט יהודה ע"ך.

והרב ויאמר יצחק חיו"ד סי' ק"ב הביא דברי ה' שבט יהודה וכ' שה' מהר"ר חיד"א הביא דברי ה' הנז' בס' חיים שאל סי' מ"ו וקבלם בשתיקה. דמוכח מזה דאזיל ומודה לדבריו דהכל תלוי באומדנא. ומזה העלה להלכה בא' שמצאוהו בבקר תלוי וחנוק באילן שהיה באמצעה של חצר דודאי הוא איבד א"ע והוי מע"ל יעו"ש

עין רואה דהיכא דאיכא אומדנא דמוכחא שהוא בודאי איבד עצמו. קרו ליה רבנן מע"ל. ולא חששו לשמא ר"ר ביעתתו ולא בעי אמירה תחילה. וא"כ בנ"ד דברור להם שהוא בידו אכלו ולא ע"י אחר לא חיישינן אולי ר"ר ביעתתו. והוי מע"ל. ולפ"ז הוי נ"ד פלוגתא דרבוותא

אכן כד דייקינן פורתא נראה דבנ"ד כ"ע יודו דהוי מע"ל ולא חיישינן דילמא נכנסה בו ר"ר. שמסתמיות דברי חו"ר ווהראן נראה דמעולם לא נראה בו שום סימן של שטות ואף אחר אכילה שהיה גוסס כמו ששה ימים מ"מ היתה צילה דעתיה. וא"כ נוכל לומר דע"כ לא חייש מהרי"ו ז"ל וסיעתיה לשמא ר"ר מבעתתו אלא במי שמצאוהו מת דהו"א אי הוה קיים היו נראים בו סימני ר"ר אבל בנ"ד דנשתהא. אם נכנסה בו ר"ר הלא בודאי היה ניכר להם שאינו מיושב כ"כ בדעתו. וכ"ת ניחוש שמא נכנסה בו עד שאכל ותכף רוח עברה. אין אלו אלא דברי נביאות ואין השכל מקבלם. כי מעולם לא ראינו מי שנשתטה רגע אחד ועד ארגיעה נשתפה

הן אמת כי ה' שער אשר סי' ט"ז כ' על אשה אחת שאכלה סם המות וקודם מותה אמרה המודעה ושאלה מאתו יתברך שימחול לה כ' וכ"ת דאף דנימא שהיא אכלתו. דילמא ר"ר ביעתתה כדכ' הרי"ו סי' קי"ד. ודחה ה' דבנ"ד היו קדימת דברים. ולמ"ש ה"מ לחלק כאשר חילקנו. שהרי גם בנ"ד היתה צילה דעתה עד שמסרה המו'. אלא דלא הוצרך להאי חילוקה מאחר שהיה בנ"ד קדימת דברים. ומה גם דבנ"ד אומדנא רבא איכא דלא ביעתתו הרוח. שהרי כששאל אותו אחיו איך עשית חרפה כזאת לכל בני משפחתו וענה הוא מאי דהוה הוה. אם האמת הוא דהרוח ביעתתו עד דאכל. זה היה לו להשיב שנתבלבלה דעתו ולא הרגיש עד שאכל להסיר החרפה הגדולה הזאת מעליו ומעל משפחתו. וכה"ג הוכיח ה' שער אשר שם בנ"ד וז"ל כשאמר לה אביה למה עשית כך אמאי שתקה ולא אמרה ליה דמבעלה בא עליה הרעה הזאת. אינו אלא דהיא אכלתו. והא דלא הוכיח ג"כ דלא אכלתו משום בעתתו דרוחא. מהאי הוכחה עצמה. מטעם דלא היה צריך לזה שהיה בנדונו קדימת דברים

והרב פחד יצחק אות מ' א' כ' וזל"ה הפיל עצמו מן חלון ביתו לחצר השכנים דוד בכמוהר"ר ישראל והיה עתים שפוי ועתים שוטה ושאלו מה היה לו והוא קיים שנפל. ולא הפיל עצמו וחיה יום א' והתודה כראוי ואמר כל עסקיו כאיש דעת. נמנו וגמרו בישיבה לדון שבשעה שהפיל עצמו היה שוטה ואח"ך נשתפה. וגזרו להתאבל עליו ולעשות לו כל הדברים שעושים לשאר מתי ישראל ולקבור אותו בבית הקברות בשורה כנהוג ואע"ג דאין הוידוי מועיל להרוגי ב"ד לדונם כצדיקים לקבור אותם בקברות אבותיהם מטעם שאין קוברין רשע אצל צדיק. אמרו דהכא שאני. כיון דאין אנו יודעים בודאי שהפיל עצמו. עכל"ה: