אשר לשלמה קמה

אם האמת אתו. אבל על היורשים שאינם יכולים לברר לא החמירו. אך אם נמצא השטר בטל לגמרי כגון שנמצאת המכי' בטילה דהוי כנמצא מזוייף. גם ביורש' אמרינן כיון דבטל השטר בטלה החזקה

ואשכחנא להראד"ב ז"ל שכ"כ להדייא בסי' רי"ט דאתשיל בראובן שהוא נשוי עם לאה והיו לו ב' חצרות א' ישן וא' חדש. ואח"כ נשא אשה אחרת עליה בחייה. ונתן לשנייה חצר החדש במת"ג ולאה לא נתרצית לחתום לו. ואח"כ מת ראובן. ולאה רצתה לגבות כתובתה. ובאו ב"ד מומחים וגבו לה החצר הישן עם קצת זכות מהחצר החדש הנז' כדי להשלים סך כתובת לאה וכתבו לה שטר גובייאנא ואחר זמן מכרה השנייה לשמעון חצר החדש הנז' כפי מה שהיה כתוב בשטר המתנה הנז'. ואח"ז מכרה לאה ג"כ ללוי החצר הישן עם אותו זכות שגבו לה ב"ד מקצת החצר החדש. עתה שמעון ולוי מערערים זע"ז. וע"ז השיב הרב דברים פשוטים אני רואה כאן. דודאי החצר נשתעבד לכתובת האשה הא'. ומה שמכר או נתן הבעל בלא רשות האשה לא מהני אלא עד שעת טירפא וכו'. וא"כ מה שקנה שמעון מהחצר החדש מן השנייה מן החלק שהגבו לראשונה לא קנה כלום. אבל אם החזיק שמעון שני חזקה. היה נראה לכאורה דיש מקום עיון משום דקי"ל דטוענין ללוקח וכיון שהחזיקה השנייה בחצר החדש שעה אחת אחר שהגבו ב"ד לראשונה. והחזיק בה שמעון הקונה ג' שנים אחריה. נאמר דקנתה אותו החלק השנייה מן הראשונה אחר שהגבו לה ב"ד ואח"כ מכרתו לשמעון. דטוענין ללוקח כדכתיבנא. וכד מעיינינן אשכיחינן דלאו מילתא היא כלל. חדא שהוא בא מכח שטר המתנה שנתנו לשנייה. וכיון דחזקה מכח שטר קא אתי דכבר הוא מודה דלא לקח אלא מחמת שטר זה. בטל השטר בטלה החזקה. ודמיא למאי דכתב הה"מ בפט"ו מהט"ו דהיכא דהוציא שטר והחזיק ונמצא השטר. מזוייף הרי חזקתו בטלה והטעם דחזקה מכח שטר קאתי. ה"ה והוא הטעם בנ"ד דכיון שזה מודה דלא מכרה לו האשה אלא מכח שטר מתנה. כיון דהמתנה נתבטלה בטל החזקה ע"כ

מעתה צא ולמד למאי דאנן קיימין ביה. דאם באנו לדון ולהניח דמתנה זו ריעא ובטלה. גם החזקות הבאות מכחה בטלות הן. ואף דקי"ל טוענין ליורשים וללקוחות. מ"מ אחר שלא באו לידון אלא מכח שטר המתנה. אנן לא טענינן להו. וגם ממילא אתה למד דפלוגתא דרשב"ג ורבי איירי אף בשטר זכות דמוכר. ודלא כמ"ש הרה"פ מוהרמ"ן ה"יו מסברא דנפשיה דשטר זה לא נכנס במחלוקת רשב"ג ורבי. שהרי ההיא דהראד"ב ז"ל בשטר זכות דמוכר איירי וקא יליף לה מההיא דהה"מ ז"ל וזה פשוט

תו מצינו להתו' בפ' חזקת ד' ל"א ע"א גבי זה אומר של אבותי וזה אומר שלא אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. והקשו התוס' אמאי הוא במקום עדים. נימא של אבותי היתה יום א' ונאמר שלקחוה מאבותיו דהא טוענין ליורש וכו'. ותירץ ר"י דשל אבותי משמע שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה עד שיפרש בדבריו. ע"כ. וכ"כ רבינו בצלאל ז"ל במקובצת משם הרשב"א ז"ל וזל"ה וע"כ נראה יותר מה שאמרו רבותי ע"י שאין טוענין לא ליורש ולא ללוקח כ"ז שהו' טוען בעצמו טענת ברי. אלא כ"ז שהוא טוען בספק דכל טענת יורש ולוקח בשמא היא. וזה שטען של אבותי ברי טען. שלא היל"ל אלא מאבותי ירשתיה ועוד אני מוסיף על דברי רז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם כי שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנים וכן יש להוכיח מעובדא דההוא דעשאה סימן לאחר דפ' שני דייני גזירות. ע"כ

גם רבינו בעה"ט ז"ל סי' קמ"ו כ' וז"ל אבל עתה שטען של אבותי שמשמע שר"ל ולא של אבותיך והודה שלא לקחוה מאבותיו של זה. לפיכך אין מפרשין דבריו לומר שאבותיו לקחוה מאבותיו של זה אא"כ יפרש הוא בעצמו ע"כ. ורבינו הב"י ז"ל הביא ע"ז דברי הה"מ ז"ל שכ' וז"ל ויש מקשים והלא כל טענת יורש היא בשמא וטוענין ליורש וכו' ויש אומרים שכל זמן שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר ע"כ. עוד כ' רבינו הב"י ז"ל בחו"מ סי' י"ז מחו"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם בני"א ח"ב הא דאמרינן טוענין ללוקח או ליורש דוקא בטענת ספק שאינו טוען הוא. אבל בטענה שהוא עצמו טוען אין טוענין לו לבטל טענתו ולפיכך אין טוענין לו עד שנשאל את פיו מהו טענתו שמא יטעון ברי ועליה דנין כך כתבו המפרשים בפ' חזקת וכ"כ הרשב"א בתשו' עכ"ל

גם הנמ"י ז"ל כ' בפ' חזקת וז"לה ואף אנן לא מצינן למטען שמא אבותיו לקחוהו מאבותיו של זה כיון דסהדי לא מסהדי שלא מכרוה לעולם. דכיון דאיהו טעין של אבותי כלומר לעולם כדפירשנו הא מודה דלא קנו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. כ"כ הרנב"ר בחידושיו. ע"כ

אתה הראת. חבל נביאים ואמבוה דרבנן ומר"ן מלכא בהדייהו דסברי מרנן דלא טענינן ליורשי' או ללקוחות אלא היכא שהם לא באו בטענה וכמו שהצגנו לפניך לשון הרב"י משם רי"ו ז"ל שכ' דוקא בטענת ס' שאינו טוען הוא או בטוען מאבותי ירשתי כמ"ש הרשב"א ורבינו בעה"ט כמביא למעלה. אבל בבא בטענת עצמו אנן לא טענינן ליה הפך מטענתו והט' דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמבואר בדברי הנ"י ז"ל הנ"ל. ואפ' נגד משמעות דבריו לא טענינן. כההיא דזה אומר של אבותי דמשמעות דבריו של אבותיו מעולם ולא לקחוה מאבותיו של זה. ואיהו גופיה יכול לפרש דבריו ולומר של אבותי שלקחוה מאבותיך. ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים אלא מוסיף עליהם. אפ"ה אנן לא טענינן ליה נגד משמעות פשט דבריו [כמ"ש בש"ס ובפוס'] ומינה למאי דאנן קיימין ביה דיורשים אלו לא באו לידון אלא מכח שטר המתנה. דודאי כאשר יהיה האופן דמתנה זו ריעא מצד הדין. הנה כפי הנחה זו אנן לא טענינן להו מצד אחר שהוא הפך טענתם שלא החזיקו אלא מכח המתנה. וצד כ"ש הוא. שהרי מתברר מתוך שטרי זכיות דחזקתם באה מכח המתנה. וא"כ ודאי דלא טענינן ליהו הפך מהעדאת עדים דחתימי בשטרא. דאם אמרו דלא טענינן ליהו בדטען יורש משום הודאת בע"ד. כ"ש דלא טענינן להו הפך מהעדאת עדים. כ"ש הכא דאיכא טענת היורש שלא בא אלא מכח המתנה והעדאת עדי השטר

וכן מצינו למהרש"ג ז"ל סי' מ"א שכ' וזל"ה ובנ"ד הוי כמו נמצא השטר מזוייף כי שכבר כתבתי