אשר לשלמה קכד
Asher LiShlomo 124 · אשר לשלמה · free full Hebrew text
Open in the reader →בשתי שנים או יותר שיכול הב' לומר בשנה א' יספיק כההיא דמר"ן וכעת לא יש חילוק ביניהם ולפ"ז יכול לומר גוא"א בזה אחר זה. אכן לענד"ן דגם בזא"ז אינו יכול וחילי מתשו' הרשב"ש סי' פ"א וזל"ה ודנתי ביניהם שכיון שיעקב הנז' שכר שלישו של יודא א"י לתבוע ממנו גוא"א שעיקר דינו של גוא"א הוא משום היזק ראיה ובחצר שאין בה דין חלוקה והחצר הנז' אע"פ שאין בה דין חלוקה ויש בה דין גוא"א כיון שיעקב הנז' שכר חלקו של יודא הנז' נתבטלה טענת היזק ראיה תוך זמן השכי' אך אחר עבור זמן השכירות הנז' יש להם דין גוא"א עכ"ל ומינה לנ"ד מאחר שעשו גוא"א על שנה ראשונה נתבטלה טענת היזק ראיה בשנה ההיא וא"י לומר גוא"א על שנה ב'. ואם כנים הדברים א"כ כמו שיאמר הנתבע שנה א' יספיק כן התובע ג"כ יכול לומר שנה א' יספיק וכ"ש הוא וא"כ אתאן לנדון שנחלקו בו חו"ר צפרו הא ודאי שאין הנתבע יכול לכופו לגוד על ה' שנים מטעמא דכתיבנא. ואפי' אם המצא ימצא משפט כתוב מפורש לו מנהג להפך בבעלי קרקע ממש והוא שיכול לגוד בשתי שנים או יותר מ"מ הא ודאי שאם ירצה לגוד על שנה אחת דוקא שאין בעל הקרקע הנתבע יכול לכופו לגוד לשתי שנים וכן מעשים בכל יום וכיון שכן הוא גם בנדון ההוא שנחלקו בו חו"ר צפרו לא יפסיד דינו ועדיין הבחירה בידו לומר גוא"א לשוכר כפי רצונו כמו שהיתה הבחירה בידו עם בעל הקרקע וראיה לזה מההיא דהרשב"א סי' תקי"ג הביאה הב"י סי' הנז' וזל"ה ואפי' לפי הסברא הזו אם לקח אחד מן השוק חלק אחד מהיורשים מסתברא דאית דינא דגוא"א שהרי בודאי היורש הב' שעמד עדיין בחלקו לא הפסיד דינו מפני קנייתו של לוקח זה ע"כ וא"כ גם בנ"ד לא יפסיד בעל הקרקע את דינו ובחירתו שהיתה לו עם בעל הקרקע שכנגדו מפני שכירותו של זה. זאת ועוד מצאנו להרשב"א הביאה הב"י סי' הנז' וז"ל אמר התובע גוא"א בא' מן הבתים טען הנתבע אית לי פסידא וכו' אלא אם תרצה גוא"א בכל הבתים. תשובה הדין עם התובע עכל"ה ה"נ הגם שטען הנתבע שיגוד אותו לה' שנים הלא"ה אית לי פסידא אפי' הדין עם התובע ויכול לומר גוא"א לשנה א' דוקא. ולאפס הפנאי באנו בדרך קצרה איידי דטריד כי בא מועד פ' ערבי פסחים. זהו מה שנלע"ד בזה הכ"ד הח"פ פאס יע"א אדר ב' דהאי שתא טבתא משפטי ה' אמת צדקו לפר"ק והכל שריר ובריר ואמת וקיים
השקפנו בשטר הצואה הנז' ובמ"ש רבני פאס יע"א ורבני מקנאס יע"א ועלתה הסכמתם שהצוואה הנז' בטילה אחר שאין בה תוכחת כפי תקנת אבותינו ורבותינו זיע"א. ולכאורה אכתי מקום יש בראש לפקפק דהנה בצואה הנז' שייר המצוה הנז' ליורשיו. ומצינו להרב קצות החושן ח"מ סי' רפ"ב סק"ג כתב וז"ל התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז כתב וז"ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיור ד' זוזי וכ' גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחא הימנו כמ"ש בספר עיטור סופרים דמתנת ש"מ וכו' ע"כ. והרב פני משה ח"א סי' ע' כ' וזל"ה ע"פ סברת הרב בעל העיטור ואשר אתו דלא מיקרי אעא"ח היכא דשייר מידי ליורשיו מהנכסים. וע' ה' ט"ז אה"ע סי' קי"ג סק"א. ועי' ה' ברכ"י יו"ד סי' רמ"ט אות ט"ו שכתב דמדברי תלמידי רבינו יונה שהביא רב"א בש"מ כתובות מוכח דבהניח קצת ליורשיו תו ליכא משום אין רוח חנ"ה וכן משמע קצת מדברי ריב"ש ע"ש
אתה הראת דסברי מרנן דהיכא דאיכא שיור לא הוי בכלל אין רוח חנ"ה. ולפ"ז היכא דאיכא שיור בזה לא תקנו רבותינו בעלי התקנות דבעי תוכחת. הוא משום אעא"ח. למה לי תוכחת. וסותר הקודם יוליד סותר הנמשך
איברא דלעומת זה מצינו להר"ן ז"ל פ' מציאת האשה שכ' וז"ל ואני תמיה וכו' ומשמע ודאי דהכי קאמר עד כמה מחייב ושרי דליכא משום אעא"ח. ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא. ובעובדא דרב פפא דאיעסק ליה לבריה בי אבא סוראה משמע להדייא דלרבות בפרנסה אסור. ע"כ ע"ש. והביאו מור"ם א"ה סי' קי"ג שכ' וז"ל י"א דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים ע"כ. וכ' ה' ח"מ סק"ה הטעם דהוי כאעא"ח מבניו ובמרדכי וברא"ש הביאו תשובת גאון שראוי לנדות למי שמרבה ליתן לנדן בתו. ע"כ הרי היא לפניך מערכה לקראת מערכה
והנה מההיא דאבא סוראה דאייתי הר"ן מיניה ראיה וכ' דמיניה נשמע להדייא דלרבות בפרנסה אסור יש להקשות לבעל העיטור שהרי התם שייר ואפ"ה אמרינן דאסור. ואפשר לומר במ"ש הכנה"ג ח"מ סי' רפ"ב בהגה"ט אות ט' וז"ל אמר המאסף שלא אמרו אין רוח חנ"ה אלא דוקא בכותב נכסי' לאחרים והניח לבניו אבל בנותן נכסיו לא' מבניו כגון שריבה לא' ומיעיט לא' אע"ג דאמר שמואל לרב שילה לא תהוי באעא"ח אפי' מברא בישא לברא טבא. אינו בכלל דאין רוח חנ"ה אע"ג שאין ראוי לאדם להיות עד או דיין לאעא"ח אפי' מברא בישא וכו' ע"כ. ולפ"ז נוכל לומר דדיעה זו ס"ל כמ"ש הכנה"ג דהא דשמואל לא משום רוח חנ"ה אלא משום אעא"ח אין ראוי להיות עד או דיין. ומינה להיכא דשייר דהגם דאין בה משום אין רוח חנ"ה. מ"מ אין ראוי להיות עד או דיין והוי דומייה לההיא דשמואל ולכך לא רצה יהודה בר מרימור
אלא דאכתי יש להעיר על מ"ש הכנה"ג אחר סמוך אות יו"ד וז"ל עוד אני אומר דאפי' אעא"ח מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה. אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא אין שום קפידא. ע"כ. והרי בעובדא דאבא סוראה הוה בלשון מתנה ובהיותו בריא ואפ"ה לא רצה יהודה בר מרימור ליכנס עמו. והנלע"ד הוא דדיעה זו גם הכנה"ג סברי דדעת יהודה בר מרימור הוא משום חומרא וחסידות וכמ"ש הט"ז אה"ע סי' קי"ג ע"ע: