ערוך לנר סנהדרין צט

קושיית התוס' שניה במה שכתב בד"ה א"ב נחש בר מנחש כדאמרינן נחש מועד לעולם דברי הכל וכיון דלא אמרינן בפירוש שם בב"ק דדברי הכל היא רק כתוב שם סתם במתניתן הנחש מועד לעולם דמשמע דמודו ביה כ"ע וא"כ י"ל דהאי תנא שם ר"ע הוא דפליג גם הכא לענין נחש את"ק אבל ת"ק באמת ס"ל דנחש אינו מועד. ובזה יש ליתן טעם למה דהרמב"ם פסק כר"ע בה' סנהדרין אשר הראב"ד השיג עליו ע"ש:

שם דף ט"ז ע"א בגמרא שורו של כה"ג בכמה:

י"ל למה מבעיא ליה דוקא לענין שורו של כה"ג ולא ג"כ לענין בהמה שנרבעה מכה"ג דהא גם נרבעת ילפינן דהיא בכ"ג מהקישא דואיש אשר יתן שכבתו כו' ואת הבהמה תהרוגו כדאמרינן לעיל (דף ט"ו ע"א) מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג וכו'. וי"ל דלכאורה יש לדקדק מאי קא מבעיא ליה אי למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה אי למיתת בעלים דעלמא פשיטא דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ליה דהא כתיב וגם בעליו ואי לבעלים דעלמא לכתוב בעלים. אבל נראה דשפיר קא מב"ל ע"פ מה שכתבו התוס' לעיל (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אימא דעיקר קרא דוגם בעליו יומת אתיא למיתה בידי שמים והקישא אתי מדכתיב יומת ולכן א"ש דצריך לכתוב בעליו משום מיתה בידי שמים אבל לעולם לענין הקישא י"ל דלבעלים דעלמא מדמינן ליה או אי נימא מדכתיב בעליו דדוקא לבעלים דידיה מ"ל והיינו דקא מבעיא ליה ולכן א"ש דלענין נרבעת כיון דלא כתיב בפירוש דאתקשה לרובעה לא קא מבעיא ליה כלל דודאי לאיש אחר מדמה לה ולא לרובעה דגם לענין שוה"נ לא קא מבעיא ליה אלא מדכתיב בעליו:

שם ע"ב בגמרא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן:

לכאורה יש לדקדק למה קא חשיב דוקא משיחה ולא ג"כ מלך וכה"ג ונביא ואו"ת כמו במשכן דבעי כל הני ועל זה לא שייכי תירוצי הגמרא ואי נימא דמשיחתן לאו דוקא אלא ה"ה כל הני ולא חש להזכירן א"כ גם לענין עבודתן מחנכתן נימא הכי. ומה הקשו התוס' בד"ה את תבנית וא"ת וכלים נמי נבעי ע"א. דאימא ה"נ דבעי הכי ולא הזכירן כמו שלא הזכירן בכלים שעשה משה. וי"ל דהתוס' דייקי שפיר דע"כ לא בעי ע"א מדלא הזכירן המשנה גבי אין מוסיפין על העיר והעזרות. אבל לענין כלים שעשה משה לא שייך דיחשבם מתניתן דלא חשיב רק מה שנוהג לדורות:

שם בתוספת ד"ה את תבנית. מה"ט נמי ניבעי מלך ונביא בהעמדת סנהדראות:

המהרש"א הקשה בזה ב' קושות. הא' דלמא באמת בעי הכי ולא הזכירן כמו שלא הזכירן גבי מוסיפין על העיר. ועוד למה מקשה התוס' דוקא אסנהדרין ולא אמינוי כה"ג דמוקדם במתניתן ותירץ בדוחק. ונראה דחדא קשיא מתורצת בחברתה דהתוס' בשבועות (דף ט"ו) כתבו דלכך לא תני במתניתן דהכא לענין מוסיפין על העיר ולענין יוצאין למלחמת הרשות רק דיני דסנהדרין ולא ג"כ דבעי מלך וכה"ג משום דמסכתא דהכא לא איירי רק בדיני דסנהדרין. ולפ"ז א"ש דודאי אכה"ג לא היו התוס' יכולים להקשות די"ל דבאמת בעי והא דלא תנא ליה במתניתן משום דלא איירי רק בדיני דסנהדרין אבל אי בסנהדרין בעי שפיר הוי צריך למיתני כיון דמתניתן איירי בסנהדרין וא"כ זהו מקומו אע"כ מדלא תנא ליה ע"כ דלא בעי ושפיר הקשו התוס':

שם בא"ד. ועוד קשה:

בשבועות (שם) הקשו התוספות עוד קושיא אחת דהא במשכן עדיין לא היה כהן ולא אורים ותומים דלא נתחנכו עדיין. אכן נראה עפמ"ש התוס' בע"ז (דף ל"ד ע"א) דמשה שימש בימי המלואים בלא בגדי כהונה כיון שהיה מעמיד המשכן ומפרקו לא היה לו עדיין דין משכן רק דין במה. ועוד דעדיין היה טעון הזיה כל ז' הימים וא"כ לא נתחנך המשכן בקדושתו עד יום ח' למלואים שעבד אהרן בבגדי כהונה גדולה וא"כ שפיר הו' כה"ג ואורים ותומים. עוד הקשו שם התוס' דליבעי משכן ג"כ משיחה מכן תעשו ע"ש. אכן לפי מה דאמרינן בשבועות (דף י"ז) אם נאמר משכן ולא מקדש ה"א משכן שנמצא בשמן המשחה חייב מקדש שאינו נמשח בשמן המשחה לא חייב לכך נאמר מקדש ע"ש. וא"כ מדאצטריך קרא דמקדש י"ל דמוכח דלא בעי משיחה:

שם ד"ה שופטים. אם יש בעיר אחת מב' שפטים:

א"כ לר"ל דס"ל לקמן (דף ק"א ע"ב) דאין חולקים מעיר א' לב' שבטים וגם מברייתא זו המ"ל. אכן בתירוץ הגמרא שם מתורץ גם זה:

שם ד"ה אחת או ב'. פירוש אחת בב"ד אחת או ב' בב' בתי דינין:

המהרש"א דייק מנ"ל כן דבב' בתי דינין דוקא הא כתיב סתם עריך. י"ל דאתיא כן מדכתיב אחת דמיותר הוא אלא ע"כ דאתי לאשמועינן דאחת דוקא בב"ד אחד ושנים דאתיא מעריך בב' בתי דינין. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה אחת ולא שלש:

שם דף י"ז ע"א בגמרא עמך משום שכינה:

כאן פירש רש"י ז"ל ב' פירושים ובהוריות (דף ד' ע"ב) פירש עוד פירש ג' וז"ל עמך משום שכינה כלומר בדור צדיקים גמורים שאני רוצה להשרות שכינה עליהם עכ"ל ובסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) פירש עוד פירש אחר ע"ש היטיב ובמהרש"א:

שם לא סיימו קמיה:

לכאורה צריך ביאור דהא ודאי האי משה מת לא הוי ניחא ליה יותר מיהושע מכניס את ישראל לארץ ומה בכך דלא סיימו קמיה דהא ההתחלה קשה יותר מן הסוף. ונ"ל על פי מה דאמר בסוטה פ"א למה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל וכי מפריה היה מתאוה לאכול אלא לקיים מצות התלוים בארץ ע"ש. והשתא א"ש דודאי כאשר נתנבאו משה מת לא חרה לו כי ודאי משה לא חפץ בחיים כהמון העם שמתיראים מן המיתה וכמו דמקשה גם הגמרא שם למה נתאוה משה ליכנס לא"י ולא מתרץ שרצה לחיות עוד זמן מה עד שיהיה בא"י וינחלו אותו ולכן חשב משה דכל נבואתם הוא שתשלוט בו מיתה ולא יעלה חי לשמים כאליהו וריב"ל וכדומה ולכן לא חרה לו אבל אי הוי סיימי קמיה דיהושע מכניס את ישראל לארץ והיה ידוע לו דאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא וכדאמרינן בסוטה לענין משה ויהושע וא"כ ע"כ דימות קודם שיכנסו לארץ ולא יוכל לקיים מצות התלויות בארץ זה ודאי היטב חרה לו ולכן משני דלא סיימו קמיה לומר גם הנבואה דיהושע מכניס את העם לארץ:

שם ברש"י ד"ה בדומין לך. מיוחסין ומנוקין ממום:

י"ל דהא בהוריות (דף ד') יליף מבדומין לך שצריכים שיהיו בעלי הוראה כמשה ואיך כתב רש"י פירוש אחר דהיינו מיוחסים ומנוקין ממום. וי"ל דרש"י ז"ל כאן פירש עפ"י גמרא דסנהדרין (דף ל"ו) דילפינן שם כן הכי. אכן בעלי הוראה ממילא מוכח ג"כ מניה דהא בעינן שידמו לו בכולו. אכן אכתי י"ל איך כתב מיוחסין ומנוקין ממום הא בגמרא (שם) משמע דדוקא מנוקין מכל מום אתיא