ערוך לנר סנהדרין צא

שם דף ב' ע"א ברש"י ד"ה גזילות. דמששלח בו יד:

ק"ל דכפר בפקדון אמאי לא מקרי גזלן אפילו עדיין לא שלח בו יד שהרי אמרינן ב"ק (דף ק"ה) הכופר בפקדון פסול לעדות מטעם גזלן ולא בעינן שכבר שלח בו יד ומה שכתב רש"י לקמן (ע"ב) ד"ה ונקרב וזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות עכ"ל זה איירי בשומר חנם שפוטר עצמו במה שנגנב ממנו והאמת כן אבל מ"מ חייב לשלם כיון ששלח בו יד נעשה גזלן עליו וחייב לשלם אע"פ שאינו ברשותו אבל כשהוא ברשותו וכופר שאינו ברשותו למה לא יקרא גזלן אפילו עדיין לא שלח בו יד ולולא דמסתפינא היה נ"ל שנפל טעות בהעתקת רש"י ומה שכתב דמששלח צ"ל או ששלח ונקט רש"י תרי מיני גזילות בפקדון. שוב ראיתי בחידושי הר"ן שכתב וז"ל ולשון גזילות כולל כל מה שאדם זוכה לעצמו משל חבירו וכו' הן שחטף איזה חפץ או שלח יד או כפר בפקדון עכ"ל וזה כדברינו ולכן נלע"ד גם ברש"י יש להגיה כן או ששלח בה יד:

שם ד"ה מיאונין. כעין דאורייתא תקון:

בשו"ת נודע ביהודה מת' חלק אה"ע (סימן קי"ד) מפרש דברי רש"י דכעין דאורייתא היינו דמיאון הוי דומיא דגט ושדעת רש"י דגט צריך ג"כ ב"ד של שלשה והקשה עליו דמגמרא לא משמע כן. אמנם לא ראה שכבר קדמו בזה המהר"ם שיף שהקשה כן ולכן מפרש דברי רש"י דכעין דאורייתא הוי דומיא דחליצה שהיא באמירה לא חפצתי לקחתה וכל מיאון הוא באמירה אי אפשי בפלוני אבל גט ל"צ ב"ד:

שם ד"ה ואין דנין. רובו של שבט:

המהרש"ל תימה על זה דזה לא כמקשן ולא כתרצן לקמן (דף ט"ו:

) והמהרש"א תירץ דמה שכתב רש"י רובו היינו כולו דרובו ככולו ע"ש ולענ"ד זה דוחק אבל לענ"ד דרש"י בדיוק כתב כן רובו של שבט דלקמן (שם) אמרינן ר' יונתן אמר ממאה ועד רובו של שבט והנה מדברי הרמב"ם שהביא המהרש"א נראה דס"ל דמה שנאמר ועד רובו עד ולא עד בכלל דאם הוא רובו נדונים כיחידים ולא כאנשי עיר הנידחת אבל מרש"י נראה דס"ל דעד ועד בכלל שעל מה דקאמר ר' יאשיה מעשרה ועד מאה פירש"י וטפי ממאה נפקי מתורת עיר והוי להו צבור עכ"ל ומדכתב וטפי ממאה משמע הא מאה דינו כפחות ממאה וא"כ לר' יאשיה דקאמר ועד מאה עד ועד בכלל ולפ"ז גם מה דקאמר ר' יונתן ועד רובו של שבט הוי עד ועד בכלל ולכן מה שכתב רש"י רובו של שבט הוא כר' יונתן דהלכה כמותו כמו שפסק גם הרמב"ם ומה שכתב רובו של שבט הוא בדיוק ולאפוקי יותר מרובו דנדונין כיחידים:

שם ד"ה במלחמת לבד ממלחמת יהושע:

ק"ק למה לא מחשב גם מלחמת עמלק מלחמת חובה. והרמב"ם והברטנורא באמת נקטו גם מלחמת עמלק. והנה בסוטה (דף מ"ד) אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד"ה חובה כו' הרי דלא נקט ג"כ רק מלחמת יהושע והרמב"ם גם שם נקט מלחמת עמלק בהדי. אכן י"ל דנקט מלחמת יהושע נגד מלחמת בית דוד לרווחה דתרוייהו הוי לכבש ולהרחיב גבול הארץ אבל הלשון לבד ממלחמת יהושע ודאי צ"ע. ואולי דעת רש"י דלמלחמת עמלק אין צריך הסכמת ב"ד של ע"א כיון דהציוי מפורש בפסוק לכל עת אבל מלחמת א"י לא היה בכל עת דהא כתיב מעט מעט אגרשנו מלפניך והיה צריך הסכמת פי סנהדרין מתי יעשו מלחמה:

שם דף ג' ע"א בתוס' ד"ה אלא מעתה אינו מתישב:

לענ"ד יש לומר דהכי קאמר אם אתה חושש לנעילת דלת כשמצריך מומחים כל שכן שיש לחוש לזה כשלא יצרכו לשלם בשטעו דלזה ודאי המלוה חושש יותר אבל כפירש התוס' לא רצה רש"י לפרש דקשיא ליה מה שהקשו הא לא מחייב רק כשנשא ונתן ביד ותירוצו היה נראה לו דוחק דאיך יקשה לר' אבוה מהך מ"ד דמחייב בלא נתן ביד דלמא ר' אבוה לא ס"ל כוותיה כיון דפלוגתא דאמוראי היא:

שם ד"ה ומדאורייתא. עירוב פרשיות קאמר:

לענ"ד הוצרך רש"י לפרש דלית ליה עירוב פרשיות דאם אית ליה עירוב פרשיות בעינן מומחים כדמוכח בסוגין וא"כ אף דגלי קרא בצדק תשפוט דבחד סגי אכתי יצטרך להיות חד מומחה והרי מה דקאמר אי אפשר דליכא חד דגמיר משמע האשהה.האה שאינו מומחה:

שם ע"ב בגמרא אלא ה"ט דרבי:

בהגהות ר"ע הקשה ל"ל טעמא דילפינן למעלה מלמטה תיפוק ליה דירשיעון משמע שנים ואין ב"ד שקול הרי ג' וכי כתיב שוב אלהים הוי ד' ואין ב"ד שקול הוי ה' והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבאמת אם היה כתיב ירשיעון למעלה ואלהים למטה היה אפשר לומר כן אבל השתא דכתיב אלהים ברישא דמשמע אחד ושוב כתיב ירשיעון לא הוי מרבינן מירשיעון רק שנים דהוי עם אלהים דרישא ג' ולא הוי ב"ד שקול וממילא לא ידענו רק ג' ולא ה' ולכן צריך לומר דטעם דרבי דילפינן למעלה מלמטה:

שם דף ד' ע"א בגמרא לאחר שיצאו יצא ומחזיר אחריהן:

י"ל וכי לא ידע ר' יהודה בן רועץ מתחלה שיש אם למקרא ולמה לא השיב להם מיד כן ושהה עד אחר שיצאו. ויש לומר דהתוס' בזבחים (דף ל"ח) העירו למה לא השיב ר' יהודה בן רועץ כדאמרינן שם כנדתה כתיב. ולענ"ד י"ל דרק התם דפריך שנדרוש מקרא ומסורת שייך למילף מכנדתה דלא אמרינן כן שתהא טמאה חצי שבעים שאין זה כנדתה אבל הכא שהקשו דלא נדרוש רק המסורת דתהא טמאה שבעים זה לא ממועט מכנדתה דיש לפרש שתהא טמאה שבעים פעמים כנדתה דהיינו שבעים שבועות ולכן הוצרך ריב"ר להשיב דילפינן מהיקש דזכר וחשב אולי ישאלו דאכתי נדרוש תרוייהו מקרא ומסורת כהקושיא בזבחים ואז היה משיב מכנדתה אבל כשראה שיצאו ולא הקשו כן אז החזיר אותם ואמר אם קושיתכם שנדרוש רק ממסורה לזה אין צריך דרשה דודאי יש אם למקרא יותר מלמסורה:

שם בתוס' ד"ה ורבנן נפשת כתיב. ל"ל תרי קראי:

לענ"ד אולי י"ל דר' ישמעאל באמת ס"ל ג"כ כר"ע דמשני מתים מטמא באהל רק שר"ע יליף כן מדס"ל יש אם למקרא ור' ישמעאל יליף כן מאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכיון דס"ל יש אם למסורת א"כ נפשת ממעט מב' מתים והנוגע במת בנפש ג"כ ממעט ולכן מרבינן דמשני מתים ג"כ מטמא ומה דאמרינן בחולין (דף ע"ב) ר"ע לטעמיה כו' היינו דאזיל לטעמיה דיליף דמשני מתים מטמא מיש אם למקרא ולא צריך לזה קרא דבמת בנפש:

שם ע"ב בתוספת ד"ה כדרך. דשכינה תמיד בבית המקדש:

לענ"ד אין זה קושיא על פירש רש"י דממה דאמרינן סוכה (דף נ"ב) שאמר הלל בשמחת בית השואבה אם אתה תבא אל ביתי וכו' שנאמר בכל מקום אשר אזכיר שמי אבא אליך וברכתיך משמע