ערוך לנר סנהדרין רנג

וי"ל דזה היה קשה גם לרש"י ולכן פי' דהא דאמרינן דאינו נאכל בתורת בהמתה לאו היינו שאינו נמכר באיטליז דמדרבנן הוא אלא מפני שיש לו שם לווי ונקרא על שם בכור ומעשר אכן לכאורה מנ"ל זה דנקראו עדיין על שם בכור ומעשר כשהם בעלי מומין כיון דחולין גמורים הם ואינם צריכין פדייה ועל זה מייתי בתמורה מתניתן דאינן נמכרין באטליז משום בזיון קדשים דמוכח מניה דעדיין נקרא שם קדושה דבכור ומעשר עליו אף כשהוא בעל מום:

שם ד"ה אבל בגבולין. ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה:

לכאורה לפי לשון זה לא אמרינן דבגבולין ממון גבוה הוא ואעפ"כ פטור מן החלה כיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה עריסותיכם וכן צ"ל שסברו התוס' שכתבו בקידושין (דנ"ג ע"ב) דר' יהודה שהוא רבנן דהכא ס"ל דגם בגבולין ממון הדיוט הוא וכן נראה ג"כ דעת הר"ן בסוכה (דף ל ע"א) שהניחו התוי"ט בצ"ע וכן דעת הרשב"א בחידושיו ע"ש אכן לפ"ז צ"ב מאי מקשה ארב חסדא מעיה"נ וצ"ל כמו דלא מקרי עריסותיכם כיון שאסור באכילה כמו כן לא מיקרי מ"ס בגבולין שללה כיון שאסור באכילה ובהנאה והיינו דפריך מעיה"נ אחלה:

שם ד"ה אלא בעיר אחרת. לישתרו נמי באכילה:

פי' ע"י פדיון דאי לאו הכי אי אפשר לאכלו בגבולין אכן לדעת הרמב"ם דס"ל דקדשי בדק הבית צריכין שריפה אחר פדיי' צריך לפרש דהקושיא היא שיעלה אותו לירושלים ויאכל אותו שם:

שם דף קי"ג ע"א בגמרא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת:

לר"א צ"ל דלית ליה דרשה דשללה למעט שלל גבוה ולכן גם מזוזה הוי בכלל שלל עיה"נ ובעי עמה שריפה אבל לדידן דדרשינן שללה למעט שלל גבוה לא מעכבא מזוזה שיש בה דין עיה"נ וזה שכ' רש"י ואנן בעינן שללה וליכא דהא שלל שמים הוא עכ"ל וא"כ ודאי דקשה מה שהקשה בת"ח לעיל (ע"א) דמ"ט דאין שורפין מזוזה לר"א ליתי עשה ולידחי ל"ת דלא תעשון כן ולכאורה היה נ"ל דכיון דכתיב עשה לאבוד ע"ז דכתיב ואבדתם את שמם א"כ דרשינן שמם ולא שם שמים וה"ל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולכן אינו דוחה ואפילו לדעת הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (דף מ' ע"א) דלאו הבא מעשה נדחה מפני עשה צ"ל דכשיש לאו אצלו אינו נדחה כדמוכח מהא דאמרינן ביבמות (דף ק' ע"א) בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ע"ש אכן הא ק"ל מה בכך דלא יכולים לקיים כל שללה כשיש מזוזה אחת שם אי לא בעינן קרא כדכתיב א"כ נימא דקרא דוקא איירי היכא דאיכא לקיים כל שללה כשלא יש שם דבר הקדוש אבל כשיש שם דבר קדוש באמת לא בעינן כל שללה והרי לעיל (דף מ"ה ע"ב) אמרינן דפליגי תנאי אי בעינן קרא כדכתיב ור"א ס"ל שם דלא בעינן קרא כדכתיב דס"ל נתן על מקומו ודיו ע"ש ואף דמסוגיות הפוכות היא ובנזיר ס"ל ר"א אפכא דבעינן קרא כדכתיב מכ"מ קשה מרבי אליעזר דהכא אסוגיא דלעיל איך אפשר לומר דר"א לא ס"ל דבעינן קרא כדכתיב וצ"ע. שוב נלע"ד שבמה שכ' רש"י ואנן בעינן שללה וכו' רצה ליישב קושית הת"ח דהיינו ודאי אי משום לאו לחוד הוי אמרינן עשה דוחה ל"ת והא דאמר ר"א אין נעשית עיה"נ היינו טעמא כיון דבקרא דלא תעשון גלי קרא שאסור לשרוף מזוזה א"כ שלל שמים הוא ור"א דריש רק היכא שיש לקיים כל שללה שאין בה רק שללה אז נעשית עיה"נ אבל כשיש בה גם שלל שמים אין נעשית עיה"נ כלל וממילא מתורץ ג"כ מה שהקשינו לר"א הא לא בעינן קרא כדכתיב די"ל דהא דרש כל שללה דוקא אם הכל שללה וא"כ מיעט קרא בפי':

שם מר סבר עוד לכמו שהיתה:

כן פסק גם הרמב"ם וק"ל כיון דזה פשוט דטעם דרשה זו דעוד לא מצרכינן אלא אי אית לן דרבי אבין דאי לית לן דרבי אבין בלא"ה דרשינן אין בכלל אלא מה שבפרט. והנה במ"ק (דף ג' ע"א) אמרינן אתמר החורש בשביעית ר"י ור"א חד אמר לוקה כו' מ"ד לוקה לית ליה דר' אבין כו' לא דכ"ע לית ליה דר' אבין כו' ע"ש ולפי המבואר שם לא מצרכינן טעמא דמכדי זמירה בכלל זריעה וכו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא אלא למ"ד אין לוקין ואי לית ליה דר' אבין והנה הרמב"ם (ריש ה' שמיטה) פסק דאין לוקין וביאר הטעם דמדכתיב זמירה ובצירה וא"כ ע"כ פסק כמסקנת הש"ס דכ"ע לית ליה דר' אבין וא"כ למה מצריך הכא טעמא דעוד הא בלא"ה ממעטינן גנות ופרדסים כיון דלית לי' דר' אבין א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ועוד ק"ל לפמש"כ רש"י שם דר' אבין לא קאמר אלא דכלל בעשה ופרט בל"ת לא דרשינן במדת כלל ופרט וכלל אלא במדת כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט והרי הכא אדרבה אמרינן דמאן דלית לי' דר' אבין ס"ל הכי דאין בכלל אלא מה שבפרט ואף דהתם הוי כלל ופרט וכלל והכא לא הוי רק כלל ופרט כש"כ הוא דאי כלל ופרט וכלל דרשינן במדת כלל ופרט למעט הכל כש"כ בכלל ופרט הוה לן למידרש הכי גם יש להבין במאי פליגי ב' לשונות של רש"י הכא למה אמרינן ללשנא קמא דלריה"ג דאית לי' דר' אבין מרבינן גנות ופרדסים אפילו לל"ת דדרשינן במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וללישנא בתרא לא אמרינן הכי אלא דגנות ופרדסים הם בעשה דוקא ובתים בל"ת. ונ"ל דהנה התוס' הקשו שם על פי' רש"י וגרסו ע"פ הירושלמי אפכא דכ"ע אית להו דר' אבין ומ"ד לוקה שפיר דלא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט אלא דרשינן במדת דבר שהיה בכלל כן כ' הריטב"א בפי' לדעתם ומ"ד אינו לוקה הטעם משום דיצא זמירה ובצירה והריטב"א הסכים עם פי' רש"י וגירסתו אכן הרמב"ם י"ל דסבר כפירוש התוס' וגרסתם ושפיר פסק כמ"ד דאית לי' דר' אבין ואעפ"כ מצריך הטעם דיצא זמירה ובצירה הא דאין לוקין ולכן מצריך גם הכא דרשה דעוד ובזה י"ל דפליגי ב' לשונות של רש"י הכא דלישנא קמא סבר כשיטת התוס' במ"ק דלר' אבין אין דנין במדת כלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא במדת דבר שהיה בכלל ולכן ל"ק מה שהקשינו לעיל עליו אבל לישנא בתרא סבר כשיטת רש"י במ"ק דלר' אבין דנין במדת אין בכלל אלא מה שבפרט ולכן לא מרבינן לל"ת אלא מה שבפרטה אבל העשה ודאי קיימת דלגבי' אין פרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ולפי שיטה זו מתורץ ג"כ מה שהקשה הראב"ד הביאו הר"ן דלריה"ג ל"ל עוד כיון דבלא עוד ג"כ מרבינן גנות ופרדסים ולפי"ז א"ש דבלא עוד לא הוי מרבינן גנות ופרדסים רק לע' וכמו שפי' רש"י לפי שיטה זו אבל מדרשא דעוד מרבינן גו"פ גם בכלל ל"ת דלא תבנה וכמו שכתב רש"י שלא תבנה לעולם לשם דבר לא לבנין בתים ולא לגנות ופרדסים לא תבנה עוד עכ"ל ולהכי מצרכינן עוד גם לריה"ג והא ל"ק לפי שיטה זו כיון דלריה"ג אמרינן בהקושיא דאית לי' דר' אבין ולכן נשאר העשה לחוד לגו"פ והל"ת לבתים וא"כ כי מתרץ דגם ר"ע ס"ל דר"א מה בכך דכתיב ג"כ ל"ת עוד דלכמו שהיתה אינה נבנית הא גבי