ערוך לנר סנהדרין רנ

שבט ובזה מתורץ ג"כ הא דהביא הרמב"ם פ"ד מה' עכו"ם טעמא דלא על הספר משום שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו והקשה הכס"מ עליו הרי זה טעמא דר"ש ולמה לא הביא טעמא דברייתא דמקרבך ולא מן הספר ולפ"ז א"ש דהרמב"ם פסק הך ולא מן השבט שם כסתם מתניתן דהכא ופסק ג"כ ולא מן הספר כסתם מתניתן דלעיל וברייתא דהכא ולכן ע"כ הוצרך לפסוק כטעם דר"ש שמא יחריבו את א"י:

שם בד"ה עד שיודח רובה. קרי ביה מרובך:

הך דרשה לא שייך רק למ"ד בירושלמי דגורעין ומוסיפין באמצע תיבה ואכתי יקשה לאידך מ"ד שהביאו התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) ומזה מוכח לכאורה כפי' קמא דמיושבי העיר קדריש:

שם בד"ה היה רחובה חוצה לה. שצריך לעשות לה רחוב בתוכה:

זה אתיא מאל תוך רחובה ולהרמב"ם יש פי' אחר בהך דכונסין אותה לתוכה שכתב דבונין חומה סביבה עד שהיא בתוכה:

שם ד"ה לא. ע"י בת יורשת נחלה:

אף דבת יורשת נחלה לא הותרה להנשא אלא לבן שבט אביה ע"פ מצות הכתוב הרי מצוה זאת לא היתה רק לאותו דור כדאמרינן סוף תענית ואפילו בדור ההוא משכחת כגון שבשעה שנשאה לא היתה עדיין בת יורשת שהיה לאביה בנים ומתו בלי זרע:

שם דף קי"ב ע"א בגמרא קשיא:

הבאר שבע הקשה מזה על הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) שכתב דדוקא כשמקשה ממתניתן וברייתא שייך תיובתא אבל כשמקשה מאמורא קאמר קושיא דהרי הכא מקשה מקרא דעדיף ממשנה וברייתא ואעפ"כ קאמר בלשון קשיא ולא תירץ כלום ואני תמה עליו שמעולם לא עלה זה על דעת הרשב"ם כנראה למעיין שם דהרשב"ם לא בא רק להשיג על ר"ח שפסק כשמואל משום דלא סליק רק בקושיא ולא בתיובתא ועל זה כתב דחילוק זה בין קושיא בין תיובתא לא שייך רק כשמקשה ממשנה וברייתא דבזה יש להוכיח אי לא קאמר רק בלשון קושיא שאין הקושיא חמורה כ"כ אבל כשלא מקשה רק מאמורא כמו התם שמקשה מרבא אשמואל לא שייך לומר תיובתא כי אין אמורא אחד איתותב מחברי' אבל מכ"מ קושיא איכא דע"כ מוכח דלא ס"ל כוותי' וכיון דהקושיא היא קושיא חמורה דמוכח דרבא דבתרא הוא פליג אשמואל לכן פסק הרשב"ם שם דלא כשמואל אבל זה ודאי גם רשב"ם מודה דמצינו קושיא היכא דמקשה מברייתא ג"כ כדמוכח לעיל (דף ע"ב ע"א) דמסיק רב בקושיא אקושיא דמקשה ממתניתן וכמו שפירש רש"י שם כיון שאין הקושיא חמורה כ"כ וכן מסיק ר"פ בקושיא בפסחים (דף י"ח ע"ב) אף דמקשה מברייתא עליה וכן בכמה מקומות בש"ס וכיון דהכא הקושיא דמקשה מקרא דערים ט' ג"כ אינה קשה כ"כ כמש"כ הר"ן שפיר קאמר לשון קושיא:

שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו:

הרמב"ם פסק דהודחו מאליהן דנין אותם כיחידים וכבר העירו כל נושאי כליו למה פסק כן ומה שכתבו דפסק לקולא לא ידעתי מה קולא שייך בזה דמטעם ספק היה לנו להורגם בסייף שמא עיה"נ היא ולהציל טפם ונשיהם וממונם שמא יחידים הם אבל לא לדונם בסקילה חמורה מספק. והנלע"ד דלכאורה יש לדקדק בלשון האיבעי' דכיון דאמר וידיחו ליכא לפרושי הכי אבל נ"ל כיון דלעיל (דף מ"ה ע"ב) שקיל וטרי בש"ס אי בעינן קרא כדכתיב או לא פי' היכא די"ל דכוונת הקרא הוא אם תהיה הדבר כך וכך תעשה כן ואי לא לא אבל מ"מ בעיקר הדין לא ישתנה וא"כ ה"נ י"ל כן דקרא קאמר אם יצאו בני בליעל שמדיחין אותן אז יהיו מאותה העיר ומאותו שבט ושאר הדינים שצוה הכתוב בהם אבל מ"מ אי גם הודחו מאליהן דלא איירי קרא מזה ג"כ נעשו עיה"נ או דלמא בעינן קרא כדכתיב דוקא וידיחו בעינן וא"כ כיון דהרמב"ם פ' כמ"ד דבעינן קרא כדכתיב כדמוכח מהא דפסק דבעינן רחוב ושאין לו בוהן אין לו טהרה עולמית לכן פסק ג"כ הכא דהודחו מאליהן אין להם דין עיה"נ:

שם נמצא אתה מענה את דינו של אלו:

א"ל דאכתי ליעיינו בדין דכל אחד לחוד עד שיראו אם יתחייב ואכתי לא לגמור דינם עד שיראו אם הם רוב ואז ליגמרו דינם ביחד ביום אחד די"ל דאף דעיינו כל הצורך מכ"מ מינשי טעמייהו לאחר זמן כדאמרינן לעיל (דף ל"ה ע"א):

שם אלא מרבין להם בתי דינים ומעיינין בדיניהם הרמב"ם פסק כתירוץ זה וכבר הקשה הרמ"ה הביאו הכס"מ למה דפסק כר"ל ולא כר"י ומתרץ שם דהרמב"ם לא גרס ר"י בכולהו שמעתין. אכן לפענ"ד י"ל דגריס שפיר ואעפ"כ פסקו א"ש דלכאורה י"ל מ"ש דמקשה אר"ל ממימרא דר"ח בר"י אמר ר' אושעי' ליקשיה ממשנה שלמה ריש מסכתין דקתני דאין עושין עיה"נ אלא ע"פ ב"ד של ע"א ועוד מהו לשון אלא דקאמר אלא מרבין להם כו' לא הל"ל אלא הכי קאמר מרבין להם ב"ד. ולכן נלפע"ד דלא אר"ל בלבד קא מקשה אלא גם אר"י דכיון דס"ל דדנין וסוקלין עד רוב א"כ לעולם לא משכחת עיה"נ אפילו כשעבדו כל בני העיר עכו"ם אלא בחצי יושביה ואם יש בה אפילו רק צדיק אחד שלא הודח לה נעשה דין עיה"נ רק במיעוט יושביה אבל עכ"פ לא בכל העיר ולא ברוב א"כ קשה ממה דקאמר ר"ח בר"י א"ר אושעיא דאי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך הא לעולם לא משכחת עיר כולה ואפילו רובה שיעשו עיה"נ וא"כ קשה לר"י מהא דר' אושעי' וגם לר"ל ולכן קאמר סתם גמרא אלא פירוש דאין עושין לה כרב יהודה ולא כר"י ולא כר"ל אלא הכי עושין מושיבין ב"ד ומעיינין בדיניהם וא"כ פסק הרמב"ם שפיר כסתם גמרא:

שם אם נשתהו שם ל' יום הן בסייף וממונם אבד:

מדאמרינן דאפילו לחוב משלימין לרוב אם נשתהו שם ל' יום כש"כ דמשלימין לזכות ולכן לא הוצרכה הברייתא לנקוט דין זכות דמתניתן דחמרת וגמלת מצילין והא דנקטה הברייתא הדין לחוב ולא לזכות י"ל דאתי לאשמועינן דבלא נשתהו שם ל' יום ממונם פלט ולא אמרינן דהוי כנכסי צדיקים שבתוכה ולכן הרמב"ם נקט כולה כלשון הברייתא דבו נכלל גם דין המתניתן ומפרש יותר ולכן א"ש מה שהקשה הכס"מ עליו ע"ש:

שם הא למהוי מבני מתא:

עיין בר"ן ונ"ל דאף דבעינן מדיחין משבט הנדחין לא בעינן רק משבט רוב הנדחין ואף אי משלימים הנדחין למיהוי רוב משבט אחר מכ"מ נעשו עיה"נ דאל"כ אכתי יקשה קושית הר"ן מאי פריך מאותו שבט היכי משכחת לה הא משכחת בחמרת וגמלת שנשתהו שם ל' יום משלימין הרוב דמקרי מיושבי העיר והם אינם מאותו שבט אלא ודאי לא בעינן המדיחין רק משבט רוב הנדחין ויש לעיין אם רוב נשים מעיר אחת הודחו אם עושין העיר לעיה"נ ולכאורה יש להוכיח דלא דא"כ משכחת מאותה העיר שלא מאותו שבט כגון שהדיחו נשים שרובם אינם משבט המדיחים. אכן י"ל דנשים נחשבים לשבט בעליהן א"נ י"ל דעדיפא מניה משני בש"ס דנפלי ליה בירושה וגם הר"ן לא קאמר אלא משום דחמרת וגמלת אוקימתא פשוטה הוי דאיירי ביה מתניתן ובזה י"ל