ערוך לנר סנהדרין רמ

הדיוט גדול מזה אף דקושטא הוא דמטעם אי אתה רשאי להחמיר חייב חנק ולא סקילה מכ"מ נקט לר"ש האמת דע"כ הוא ס"ל כך דהא אמרינן (לעיל דמ"ד) זר ששימש בחנק לר"ע הוא ר"ש אליבא דר"ע ומדלא יליף מיתה ב"ש כר' ישמעאל ע"כ ס"ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ולכן נקט לר"ש האמת דמעיקרא דדינא ליכא למיפרך אדרבה אין דנין הדיוט מנביא דאין זה נביא לר"ש כיון שהדיח אבל לעולם לר' ישמעאל דלית ליה הך סברא כמבואר לעיל מכ"מ ס"ל שפיר דמדיחי עיה"נ בחנק כר"ש דאי אתה רשאי להחמיר אלא להקל:

שם ברש"י ד"ה דלמא הדרו ביה. והאיך מתרים בו התראת ספק:

ק"ק התראת ספק מאן דכר שמיה הא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה ודאי לא ילקה כאן כיון דעדיין נשאר הדבר בספק דלמא הדרו ביה גם לענין מאי בעי התראה הא המלקות לא הוי רק לקיים המצוה כמו עשה סוכה ואינו עושה ולזה לא בעי התראה וצריך לדחוק דהך התראת ספק באמת הכוונה שהמעשה הוא בספק ועיין חולין (דף פ"ו) ברש"י ד"ה שאינו סופג שכ' רש"י דהתראת ספק היא וע"כ ג"כ כוונתו כן שהרי האיסור ספק:

שם בתוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל. לא שאמר לו הקב"ה אלא:

לא ידעתי איך נסתפקו התוס' בדבר המפורש בירושלמי פ"ג דתענית דקאמר שם ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו ואליהו מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות אמר ר' שמלאי הקב"ה אמר ליה שנאמר וכדברך עשיתי עכ"ל הרי בפי' שעל פי הדבור ממש היה וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה ע"ש:

שם דף צ' ע"א בגמרא תרגמה רב חסדא ונתצתם:

הרמב"ם (פ"ה מה' עכו"ם) פסק דנביא שהדיח בין שאמר העכו"ם אמר עבדוה או שאמר בשם הקב"ה כן ה"ז נסקל וכבר הקשה הר"ן בשמעתין כיון דע"כ פסק כרב חסדא מדמחייב חנק בעיקר הגוף דשאר מצות בפ' ט' מה' יסודי התורה א"כ ה"ל לאתויי דגם בעשה ול"ת מיחייב ולמה השוה דין נביא שהדיח למסית דעלמא והלחם משנה יותר תימה עליו דהוא פסק שם דבע"ז אם אמר היום תעבוד ולמחר בטלה מיחייב חנק והרי לפי המבואר בסוגיין לכ"ע בע"ז בקיום מקצת וביטול מקצת מיחייב סקילה לרבנן. ונלפע"ד דהר"ן הקשה למה בשאר מצות קיום מקצת וביטול מקצת פטור מי גרע מדברים דעלמא דמיחייב ותירץ כפי גירסת הספרים דגרסי פטור עד דמתידע ליה פירוש דבע"ז ביטול מקצת חייב אע"ג דלא מתידע ליה משום דזה ודאי שקר הוא דע"ז לא יהיה מותר מאת הקב"ה אפילו לשעתו וכן עקירת כל הגוף דשאר מצות אבל ביטול מקצת דשאר מצות כיון דזה מותר לפעמים לשעתו כאליהו בהר הכרמל לכן פטור עד דמתידע ליה. והנה לפי המבואר בפ' ה' מה' עכו"ם לא מיחייב מסית עד שיאמר בלשון אלך ואעבוד או נלך ונעבוד ומשום מדיח לא מיחייב עד שיאמר לרבים עבדו ע"ז ויעשו כן ולכן י"ל דהרמב"ם סובר דודאי נביא המדיח לא מיחייב אלא או כמסית או כמדיח דעלמא ולכן כתיב קרא גבי' דנלך ונעבוד אלהים אחרים כמו דכתיב גבי מסית ומדיח והשתא בה' ע"ז איירי בכה"ג שהנדחים עשו כמותו ונהרגין על פיו ולכן הוא נביא המדיח דבסקילה לרבנן ומה שכ' בין שניבא בשם העכו"ם כן בין שאמר בשם הקב"ה היינו בין ביטול מקצתו בין עקירת כל הגוף דאם אמר בשם הקב"ה הוא לעקור מצות ע"ז מן התורה וכמו שפי' רש"י אבל בשם העכו"ם לא שייך לומר כן ולכן בשם העכו"ם לעולם הוי ביטול מקצת וקיום מקצת ובשניהם הוי בסקילה כיון שיש לו דין נביא שהדיח אבל בה' יסודי התורה דכתבו דאמר הנביא תעבוד ע"ז היום לבד א"כ אין זה מסית כיון שלא אמר בלשון נלך ונעבוד וגם לא מדיח כיון דאמר רק ליחיד לשון תעבוד וגם כיון דלא עשה על פיו א"כ מצד נביא שהדיח אין כאן מיתת סקילה אבל מכ"מ חנק יש כאן דהא ודאי דבר סרה על ה' כמימרא דר' יוחנן דבע"ז אפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו דודאי לא צוה לו ה' ולכן נביא שקר הוא ויחנק. והנה לפ"ז דלא מיחייב משום נביא שהדיח רק כשהוא מדיח אכן מה דמתרץ ר"ח ונתצתם אף דזה לא הוי מדיח הכי פירושו כיון דהוא לא מקשה רק כיון דלרב חסדא כולי קרא בע"ז איירי איך משכחת עשה ול"ת ומתרץ דגם בע"ז משכחת עשה ול"ת ולא שיש לו דין ע"ז דבסקילה אלא דין נביא שקר דעלמא דבחנק כמו דכ' הרמב"ם לענין תעבוד ע"ז היום לבד דמקרי דבר סרה על ה' ויחנק אף דקרא זה כתיב גבי נביא המדיח דבסקילה וא"כ ג"כ ה"ה הכא עשה ול"ת דע"ז דמיקרי עקירת הגוף דשאר מצות ויחנק כנביא שקר דמקרי ג"כ דבר סרה על ה' דאע"ג דלא מתידע ודאי כן לא צוה הקב"ה ולכן כ' הרמב"ם דאפילו נתן אות בעקירת הגוף דשאר מצות יחנק אף דלא כתוב בתורה וכן בגמ' בפי' כן אכן זה אתיא ליה ממימרא דר' יוחנן בע"ז דאין שומעין לו אם נתן אות אפילו לעקור מקצת משום דודאי לא צוה השם כן א"כ ה"ה ג"כ בעקירת הגוף דשאר מצות דודאי ג"כ לא צוה הקב"ה ולכן מקרי דבר סרה על ה' וכיון דלענין דינא אין נפקותא בין ע' ול"ת דע"ז לע' ול"ת דעלמא דבכולהו בעקירת כל הגוף בחנק ובעקירת מקצת פטור ור"ח לא מתרץ ונתצתם רק לפרש כולי קרא דבע"ז איירי לכן שפיר השמיט הרמב"ם דין עשה ול"ת דע"ז וכתב סתמא דבעקירת כל הגוף דשאר מצות חייב ובעקירת מקצת פטור:

שם הגיעה התורה לסוף דעתה של ע"ז לפיכך נתנה התורה ממשלה בה:

פי' דידעה התורה שע"י כח טומאת ע"ז יעשה כישוף ויכול לעשות אותות ומופתים לכן נתנה תורה לו ממשלה לכתוב דגם אם יעשה אותות אל תשמע לו אכן ר"ע פליג וס"ל דודאי לא יעשה הקב"ה אותות לנביא השקר אלא הנך אותות דאמר קרא ובא האות והמופת הם שנתן כאשר היה נביא אמת אכן לכאורה קרא קשיא לר"ע דקאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם ואי נתן האותות לקיים נבואתו הראשונה האמיתי איזה נסיון הוא זה וי"ל:

שם ברש"י ד"ה אבל עוקר הגוף. והיינו מה שלא שמע:

א"ל דא"כ לר"ש דין נביא שהדיח ל"ל כיון דאינו רק בחנק ובודאי לא גרע ע"ז משאר מצות די"ל דכתוב משום קיום מקצת וביטול מקצת דפטור בשאר מצות ובע"ז מיחייב ואגב זה כ' רחמנא גם דינא דעוקר כל הגוף וכן צ"ל ג"כ לרבנן דס"ל דבסקילה ל"ל קרא לנביא שהדיח מהיכי תיתי יגרע משאר מסית ומדיח דבסקילה והכא לא שייך אפילו לומר דאצטריך משום קיום מקצת וביטול מקצת דזה ג"כ במסית מיחייב דהיינו היום עבדוה ומחר בטלוה וצ"ל דכתב רחמנא כן משום ללכת בה לרבות מצות עשה ומצות ל"ת דבזה לא הוי מסית אפילו אי קאי אע"ז כרב חסדא וכש"כ אי קאי אשאר מצות וכדרב המנונא דלא הוי מסית ומשום הך טעמא כתב רחמנא כל הדין דנביא שהדיח:

שם בד"ה ד"ה פטור. אפילו מחנק:

עיין במהרש"א שנדחק והגיה בדברי רש"י מפני הקושיות שהוקשו לו דדברי