ערוך לנר סנהדרין רלח

אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ד':

שם אתא איהו בשוק התחתון:

פי' דקדייק כן דהנבואה האחת נעשה ע"י האחרת אף דמרוחקין זה מזה בכתוב משום דשניהם בזמן א' היו דבשניהם כתיב בראשית מלכות צדקיהו ואף דבנבואת חנניא כתיב בשנה הרביעית בחודש כבר פי' הרד"ק דהך בשנה הרביעית לאו היינו למלכות צדקיהו רק שנה הרביעית לשמיטה וכפי פי' זה נראה שסבר דרשה זו ועיין במהרש"א:

שם ברש"י ד"ה לא בב"ד שביבנה. אם נשאלו לב"ד:

פי' משום דבעינן שימרה דוקא על הב"ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית כדאמרינן לעיל (דף י"ד ע"ב) מצאן בבית פאגי והמרה עליהן אין המראתו המראה:

שם ד"ה והאיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמע:

לפי לשון הש"ס משמע דאין כאן רק ב' קריאות דהיינו ישמע וישמיע ומישמע דריש מוותר ועובר על דברי נביא וכן דעת התוי"ט אכן דעת רש"י אינה כן דמוותר אתיא מישמע וכובש מישמיע ועובר על דברי עצמו מדקרינן ג"כ ישמע לשון נפעל ומהוראת הנפעל פעולה השב אל עצמו כמו ועמשא לא נשמר מחרב יואב דפירושו לא שמר את עצמו וזה שכתב רש"י קרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע לשון נפעל פי' שאינו שומע אל דברי עצמו:

ם שם בתוס' ד"ה קשר עליון. וליתא אלא דמסקינן התם:

הנה לא על רש"י לבד קשה כן אלא גם על לשון הש"ס דקאמר אי ס"ל קשר עליון ל"ד דמשמע דיש להסתפק בזה וכבר העיר על זה הר"ן ולפענ"ד י"ל דהנה המג"א בא"ח (סי' י"א ס"ק ג') הביא דעת הבעל העיטור לעשות ב' נקבים זה בצד זה ולהטיל הציצית בתוכם והקשה עליה מהא דמוכיח בגמרא ש"מ קשר עליון דאוריי' דאל"כ כלאים בציצית ל"ל דשרי רחמנא הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינה חיבור ואי ס"ד דעושין ב' נקבים זה בצד זה ה"ל ב' תכיפות דמקרי חיבור ועוד היאך קאמר בש"ס התוכף תכיפה א' אינה חיבור הא ה"ל ב' תכיפות וי"ל דבסוף פ"ט דכלאים פליג ר' יהודה את"ק וס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיהיו ג' תכיפות ע"ש והר"ן הביא כאן שיטת הר"ר דוד דקשר א' בעינן לכ"ע גם אי קשר עליון דהיינו ב' קשרים זה עג"ז לאו דאורייתא הן והתוכף תכיפה א' דקאמר התם היינו אותו קשר דבעי מטעם גדול אף אי קשר עליון ל"ד והר"ן הקשה על שיטה זו דהא ה"ל ב' תכיפות התכיפה דציצית בטלית והקשר הא' דחשיב ליה בש"ס תכיפה א' ה"ל תכיפה שני אכן י"ל דראית הש"ס הוא לר"י דס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור ולכן קאמר כיון דלא הוי אלא תכיפה א' דהיינו קשר א' לדעת הר"ר דוד א"כ אין זה חיבור וה"ה די"ל ג"כ הכי לדעת הבעל העטור דראית הש"ס דקשר עליון דאורייתא הוא לר' יהודה ולכן אף דהוי ב' תכיפות לא הוי חיבור אי לאו דקשר עליון דאורייתא והא דקאמר הא ק"ל תכיפה א' אינה חיבור אף דה"ל ב' תכיפות זה קאי אקשר הא' כדעת הר"ר דוד ומתכיפות דתוך הטלית לא איירי כלל וכיון דלא מוכח כן רק לר' יהודה א"כ לרבנן שפיר י"ל דקשר עליון ל"ד והיינו דמספקא להש"ס אי ס"ל ק"ע דאורייתא או לא וכיון דתלי זה בפלוגתא דר"י ורבנן שפיר כ' רש"י דפלוגתא שהבהש היא במנחות:

שם ד"ה ולא בב"ד שביבנה. דא"כ משכחת ליה לריב"ז:

לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ל"ז ע"ב) בד"ה מיום שחרב דלצורך שעה שבו ב"ד ללשכת הגזית גם אחר שישבו בחנות והא דמוכיח מריב"ז משום דהתם רציחה היה וכיון דגלו משום דנפישי רוצחים לא היו חוזרים משום רציחה ע"ש מתורצת קושיא זו:

שם בא"ד דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין:

אף דלכאורה מוכח דז"א דא"כ משכחת לריב"ז דהיה בסנהדרין כגון דהוא לא קיים לאחר החורבן רק ימים מועטים וא"כ תחלת שנות ארבעים אחרונים שלו התחילו זמן מועט אחר שישבו סנהדרין בחנות ואז היה דן על עבירות שקודם לכן די"ל דלא היה נראה להש"ס לומר דריב"ז מת מיד אחר החורבן וכל עשר תקנות שלו דקחשיב בפ"ג דר"ה התקין בזמן מועט אכן כיון דזה אין ראיה גמורה למידק מניה ולכן כ' התוס' דדוחק הוא לומר כן:

שם בא"ד. ור"ת אומר דמיירי שנגמר דינו:

לכאורה מה שהקשו התוס' דמאי איריא ב"ד שביבנה אפילו ב"ד שבחנות נמי אכתי לא מיושב בזה דהא גם בב"ד שבחנות אין ממיתין אותו עד הרגל וי"ל:

שם ד"ה הכובש נבואתו. אלא מכין אותו עד שתצא נפשו:

בהכי א"ש הא דנקט דוקא הכובש נבואתו ולא ג"כ אחרינא דבמיתה ביד"ש דהיינו המוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו משום דבהם לא הוי קום ועשה כמו בהכובש דאף מוותר על ד' נביא מצינו בשוא"ת כגון שנביא מצוה לו שלא לעשות דבר והוא עושה אותה ובזה ליכא מלקות דרק לקיים מכין עד שתצא נפשו אבל בהכובש הוי לעולם לקיים:

שם ע"ב בגמרא והא יונה דהדרי ביה ולא אודעוה:

עיין במהרש"א שהקשה מנ"ל שלא אודעוה ונדחק בישובו ולפענ"ד נראה מהכתובים כן דלאחר שאמר הכתוב שהרע ליונה מאד על שלא נתקיימה נבואתו קאמר שישב יונה מחוץ לעיר לידע מה יהיה בעיר וכי מה רצה לדעת עוד אי כבר נאמר לו שנחם הקב"ה על הרעה אלא ודאי שלא נאמר ליונה דבר רק שהוא ראה שעבר העת המיועדת של מ' יום ולא נעשה דין ומזה הוכיח או שהאריך הקב"ה אף להם או שנחם לגמרי על הרעה ולכן בתפלתו אמר הלא זה דברי בהיותי על אדמתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ונחם על הרעה הרי שהזכיר לב' המדות דארך אפים ודנחם על הרעה משום דהיה מסופק אם אריכת אפים הוא מה שלא נעשה דין בהם או דנחם הקב"ה על הרעה וגם הקב"ה אמר לו אח"כ רק ההיטב חרה לך ולא פי' לו רצונו ולכן ישב יונה מחוץ לעיר לדעת אם עוד יעשה דין בהם ולא היה רק אריכת אפים או לגמרי מחל להם הקב"ה ורק אח"כ הודיעו הקב"ה כי נחם על הרעה כשאמר ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה ומזה שפיר הוכיח הש"ס כאן דהדרי ביה ולא אודעוה ליונה שם אחרי דברו של שטן:

כבר הקשה המהרש"א וגם הת"ח אהנך דרשות הא רש"י כ' כהך מ"ד דאחר סמוך ואחרי מופלג והרי הכא כתיב אחר והיה מופלג דיצחק בן ל"ד שנה היה בשעת עקידה וקטרוג השטן היה ביום הגמלו וכן יש להקשות איפכא דאויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא פי' רש"י שנתבשר שנולדה רבקה בת זווגו והרי זה היה סמוך דרבקה בת ג' שנה היה כשנשאה יצחק בן ארבעים שנה וי"ל דהכלל זה דאחר ואחרי לא שייך רק היכא דכתיב בלא לשון ויהי כגון גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה דשם פי' רש"י דסמוך הוא וכן גבי אחרי דרך מבוא השמש דפ' ראה דפי' שם רש"י דמופלג הוא אבל היכא דכתיב בלשון ויהי אחר או אחרי לא הוי כללא זה והדבר צריך ישוב אם