ערוך לנר סנהדרין רכב

דתירוץ זה לא שייך רק היכי דשוין אבל היכי דעדיף נותר לא ולענין טבול יום הרי עדיף נותר בחד מתרומה דבציר ליה מקוה דטבול יום אין מקוה מטהרו אלא ביאת שמש מ"מ י"ל כיון דלפי מש"כ התוס' בד"ה ויליף חלול טבול יום הוא ג"כ בכלל טמא לענין תרומה א"כ ילפינן מטבול יום דתרומה דשוה לו לענין ביאת שמש והוי שוין נותר ותרומה ושפיר אמרינן חלול דרבים מח"ד עדיף:

שם ופרועי ראש דכתיב:

עיין במהרש"א שהקשה בשם הכ"מ למה צריך קרא דיחזקאל הא מקרא מלא כתיב ולא תמותו ואי הך ולא תמותו לענין אבל קאי א"ש אבל התוס' באלו מגלחין הוכיחו דע"כ לענין אבילות אסמכתא הוא מדלא חשיב ליה גבי הנך דבמיתה וכן הקשה הר"ן לעיל סוף פ' כה"ג דליחשיב קרועי בגדים בהדי הנך דבמיתה לדעת הרמב"ם דהוא במיתה ולפמש"כ לעיל דע"כ צ"ל תני ושייר גם זה א"ש ומתורץ קושית הכ"מ ג"כ שהקשה אותה כבר הר"ן לעיל שם. עוד י"ל בישוב קושיא זו דהנה הרמב"ם (בפ"א מה' ביאת מקדש הלכה ח') כתב דפרועי ראש לא מיחייבי רק בשעת ביאה משום דילפינן משתויי יין והראב"ד השיג וסובר דגם שלא בשעת ביאה מיחייב ונ"ל דהרמב"ם מוכיח דדוקא בשעת ביאה דהיינו לשימוש דאביאה ריקנית ודאי לא מיחייב כנראה גם מכס"מ שם מיחייב מדקתני בברייתא ופרועי ראש ובודאי דאשימש דקתני ברישא קאי כמו אחריני דקתני בהדייהו וא"כ הרי קתני בפי' דדוקא אשמוש מיחייב ולא בלא שמוש והיינו כהרמב"ם אכן דלא תקשה באמת מנ"ל להברייתא כן נ"ל דלזה הוצרך לקרא דיחזקאל דמקרא דתורה סתמא כתיב ולא פרט בי' עבודה דוקא ולכן מצינו לפרושי כדעת הראב"ד אבל בקרא דיחזקאל כתיב אחר שתויי יין בבואם אל החצר הפנימית הרי בפירוש דלא תלה הכתוב רק בביאה גבי שתויי יין וכן בתורה וא"כ ה"ה גבי פרועי ראש דאיתקש ליה ולכן שפיר צריך לאתויי הכא קרא דיחזקאל לתרץ למה דלא מיחייב רק אשמוש דוקא ולכן לא קאמר ר"ח על זה דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו כדקאמר אערל דדבר זה ודאי אתיא מתורת משה רק דמשם הוי מרבינן מיתה לכל כהן אפילו אינו עובד וגמירי דדוקא עובד מיחייב ולכן אתי יחזקאל ואסמכיה אקרא כדאמרינן לעיל (דף כ"ב ע"ב):

שם איתקש פרועי ראש לשתויי יין:

בתוס' זבחים (די"ח ע"א) הקשו ל"ל מיתה גבי שתויי יין נילף בגז"ש דחוקה חוקה ולכאורה מאי קשיא להו דאי הוי אתי בגז"ש לא הוי מצינו למילף פרועי ראש מניה דה"ל דבר הלמד בגז"ש דאין חוזר ומלמד בהיקש ולפי מש"כ לעיל א"ש דעיקר מיתה בפרועי ראש באמת כתיבי ולא מייתי היקש אלא לפרש דקרא רק בעבודה איירי א"נ י"ל דקושית התוס' למ"ד שם (דנ"א ע"א) דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש:

שם ברש"י ד"ה לימא מר במיתה. עד שיביא כפרה:

ואף שרוב הטומאות לא צריכים כפרה דהא רק ד' מח"כ הם זב וזבה יולדת ומצורע מכ"מ מוכיח שפיר דהא קרא בהני איירי דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. אכן זה לא שייך רק למ"ד ביבמות (דע"ד ע"ב) דבזב בעל ג' ראיות ומצורע מוחלט דבר הכתוב אבל למ"ד דבעל ב' ראיות ומצורע מוסגר לא מוכח מהא כלל גם לא ידעתי למה שבק רש"י דרשת הש"ס שם לעשות לו דרשה חדשה דהא שם יליף מאיזהו דבר השוה בזרעו של אהרן דקרא בתרומה איירי:

שם ד"ה בן נכר כהן מומר לע"ז:

ק"ק למה לא קחשיב גם בן נכר בהדי ערל בברייתא דלעיל ואדרבה יותר ה"ל להקדים בן נכר דמוקדם בקרא וי"ל לפמש"כ לעיל דעת רש"י הא דפי' דערל הוי ערל שמתו אחיו מחמת מילה דאי הוי ערל גמור אין נפקותא במה דקאמר דאינו במיתה דבלא"ה הוא בכרת מטעם שלא מל ולכן הר"ת שהשיג על רש"י בזבחים (די"ח ע"ב) וכתב דבסתם ערל איירי לא השיג כאן ולכן א"ש ג"כ דלא קחשיב בן נכר דהוא בלא"ה בכרת מטעם עע"ז ושאינו עובד כבר נשנה במתניתן סוף מנחות ע"ש:

שם בתוספות ד"ה פרט לזו. דמשכחת לה בתרומה שלא הוכשרה:

פי' אבל בקדשים לא שייך לומר כן דחיבת הקודש מכשירתן כדאמרינן בחולין (דל"ג ע"א) אכן גם הא צריך לפרש דוקא שתחב לו בבית בליעתו דאל"כ נכשר ברוק שבפיו ועיין סוף פ"ג דמכשירין ואף אם נחשב הכשר זה שלא לרצון מכ"מ כיון שמשקין היוצאים מן הטמא משקים טמאים הם לא בעי רצון דמשקים טמאים מכשירים שלא לרצון כמבואר בכמה מקומות ועוד הוי מצי התוס' ליישב דמשכחת כגון שנטל התרומה באותן דברים שהם לא יד ולא שומר שנשנו בפ"א דעוקצין כגון שרשי קולחי כרוב וכדומה מה ששייך לענין תרומה דאז לא נטמאת התרומה דלא מטמא ולא מיטמא ולענין קדשים לא משכחת בכה"ג אלא דגם לענין קדשים הוי שייך בכגון שתחבו בכוש או בקיסם:

שם ד"ה ולטבול יום. וטהרה לטבול יום:

ואף דהך קרא לענין קדשים איירי כדמוכח שם אבל לענין תרומה לא מקרי טבול יום טמא דהא אמרינן וטהר טהר גברא והרי יותר מדמינן בגמרא הכא טמא ששמש לתרומה מלקדשים י"ל דטעמא דהש"ס משום דחלול דרבים מרבים דרבים עדיף אבל כיון דקושית התוס' דולא יחללו גבי טבול יום לא ליכתוב א"כ ליכא כאן חלול דרבים ודמי יותר לקדשים מלתרומה דבתרומה הם רק ג' דבציר ברבים ובקדשים הם ד' קדש פנים פיגול נותר ועיין שם ביבמות דמייתי בש"ס קרא דוכל בשר אשר יגע בכל טמא והתוס' תמהו דה"ל למייתי קרא דטומאת הגוף ונ"ל דודאי לענין טומאת הגוף אין סברא לאוקמי לקדשים יותר מלתרומה דהא גם בתרומה טמא אסור וכיון דע"כ התירה התורה לטבול יום או תרומה או קדשים אין סברא להתיר תרומה ולאסור קדשים יותר מלומר אפכא אבל מקרא דטומאת בשר פריך שפיר כיון דהתם כתיב ב כל טמא א"נ ודאי גם טומאת מחוסר כפורים רבתה התורה לטמא הבשר ואיך אפשר לח"כ לאכול קדשים הא נטמא בנגיעתו ולכן ע"כ קרא גבי קדשים אסר מח"כ וגבי תרומה התיר ועיין מש"כ בספרי ע"ל שם:

שם בא"ד. נפקא לן שפיר מח"כ מוטהרה מכלל שהיא טמאה:

לפי מש"כ לעיל דלא מרבינן התם דמח"כ יותר טמא לאכול קדש מלאכול תרומה משום דבקדש כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא א"כ לפ"ז י"ל דאי לאו קרא דטומאתו בו לא הוי מדמינן ביאת מקדש לאכילת קדש אלא לאכילת תרומה דמותר בו מחכ"פ אף דטבול יום אסור ואכילת קדש שאני משום דהתם כתיב בכל טמא ואף דלענין מח"כ ילפינן לקמן דעובד חייב אלמא דילפינן מדגלי רחמנא דאסור באכילת קדש י"ל דהיינו השתא דכתיב קרא לאסור מח"כ במקדש ג"כ אז מוכח שפיר דגם בקודש לא הוי טעמי' מכל קדש אבל בלא"ה לא:

שם בא"ד. ואין לתרץ נמי:

עיין במהרש"א ובסוף דבריו הניח בצ"ע דא"כ דמח"כ יותר סברא לאסור מטבול יום מנ"ל דקרא דולא יחללו גבי טבול יום איירי דלמא במח"כ ולפע"ד י"ל דהך קרא ודאי לא שייך לאוקמי במח"כ כיון דקאי אלנפש לא יטמא דכתיב ברישא ובטומאת מת לא שייך מח"כ וכמו שכתבו גם התוס' בתירוצם: