ערוך לנר סנהדרין רח

טרפה חיה דהא ר' יוחנן סבר טרפה חיה בנדה (דף כ"ד ע"א) ור"ל סבר טרפה אינה חיה בחולין (דף מ"ב ע"ב) ורבא אמר בפ' החולץ (דף ל"ו ע"ב) דהלכתא כוותיה דר"ל לגבי ר"י בהני תלת דוקא דקחשיב שם א"כ ע"כ סבר דטרפה חיה דאי סבר אינה חיה עוד איכא אחריתי דהלכה כר"ל ולכן קשה להם למה פסקינן הלכתא דסימן לטרפה י"ב חודש כן נלפע"ד ברור דעתם ז"ל:

שם ד"ה שור טריפה. דהתם הטעם שוה לשניהם:

ק"ל דבב"ק (דף מ"ה ע"א) פליגי ר' יעקב ורבנן בגומרין דינו של שור בפניו דרבנן סברי דאין גומרין אלא בפניו מכמיתת הבעלים כך מיתת השור ור"י סבר דלגבי גומרין בפניו לא אמרינן דאדם מ"ט דבר טענה הוא שור לאו בר טענתא הוא ע"ש מכלל דלרבנן אף שלא שייך הטעם מ"מ אמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ מאי מתרצים התוס' אכן קושיתם בלא"ה יש לתרץ דהא רבא גופא מחלק בין שור טרפה לשור אדם טריפה והיינו ע"כ משום דסבר דחד כמיתת הבעלים אמרינן דהיינו בשור אדם טרפה אי הבעלים עשו מעשה כזה שהרגו את רעהו כמו השור פטירי השור נמי פטור אבל בשור טרפה דהוצרכנו לומר תרי כמיתת הבעלים דהיינו אי הבעלים היו טרפה כמו השור יעשו מעשה כמו השור זה לא אמרינן ולכן לענין בלא נתכוין דהוי ג"כ רק חד כמיתת הבעלים דהיינו אי הבעלים כה"ג הרגו בלא מתכוין מפטרי ובזה גם לרבא אמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור כמו בשור אדם טרפה:

שם ע"ב בגמרא אחד אמדוהו למיתה וחיה:

ק"ק כיון דע"כ ונקה המכה ל"צ למיתה וחיה דא"כ מנ"ל לרבנן חבישה אע"כ דאתי לר"נ לאמדוהו למיתה והיקל ואח"כ מת א"כ ל"ל ולא ימות אי לא כתיב רק אם יקום כו' ונקה המכה ג"כ ידעינן דהיקל פטור וא"כ כש"כ אמדוהו למיתה וחיה ובשלמא לפי' התוס' א"ש דהא מצריך קרא לחייבו ממון אבל לפי' רש"י קשה ולפי מש"כ לעיל דגם לר' נחמיה לא מצרכינן קרא לחבישה אלא משום דאתי במה הצד ובזה י"ל דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא א"כ אי לאו קרא לאמדוהו למיתה וחיה הוי מוקמינן קרא דאם יקום להכי ונקה המכה לחבישה כיון דליכא למידרש דרשינן אף לדבר דאתי במה הצד והוי מחייבינן בהיקל והכביד ולכן ע"כ צריך קרא דולא ימות ג"כ:

שם ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו:

ק"ק מאי קמ"ל פשיטא דכי ס"ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג כדאמרינן לעיל ובשלמא לפי' רש"י דלכך מצרכינן קרא למיתה וחיה דה"א הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה א"ש דאצטריך להשמיענו גם בברייתא דפטור לפי' התוס' דלא אצטריך קרא רק לחייבו ממון א"כ מאי קמ"ל בברייתא דפוטרין אותו ממיתה הא זה ודאי פשיטא ולכאורה קצת ראיה מזה לפי' רש"י:

שם ברש"י ד"ה נותן נזק וצער ליורשים. וה"ה לרפוי שבת ובושת:

ולפענ"ד אפשר לומר דדוקא הני נקט דמשלם גם אם מת לפי אומד ראשון כיון דנזק כבר נתחייב כולו בשעת חבלה דמאז אם ימכרנו לעבד נפחת דמו וכן צער הוא ג"כ בשעת חבלה דוקא אבל ריפוי ושבת שאמדוהו לימי חליו והוא מת בתוך אותן הימים א"כ לא הוצרך לכך ולא צריך לשלם כל מה שאמדוהו מתחלה ליורשים ואף דאמרינן בב"ק (דף צ"א ע"א) דאמדוהו והבריא משלם כל האומד היינו משום דאמרינן דרחמנא חס עלי' משא"כ ם מת וכן בושת המשלם לפי הזמן שילך בשוק כדמוכח מהירושלמי הביאו הרא"ש בפ' החובל דאם הכהו על ראשו במקום שאינו נראה פטור מבושת א"כ גם זה לא משלם לפי האומדנא אם מת ולא הלך בשוק:

שם ד"ה נתכוין להרוג. התראת ספק הוא:

ואפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה הכא מודה כיון שיש ספק אם יוכל לבוא כלל לידי איסור וכמ"ש התוס' לקמן:

שם בד"ה אנפלים לא מיחייב. דכמו דקטיל דמי:

ואף דרוב ילדים הנולדים לא הוי נפלים מ"מ לא אזלינן בתר רובא דהמיעוט דנפלים הוי מיעוט דשכיח כמש"כ התוס' בנדה (דף מ"ד ע"ב) ע"ש:

שם בתוספות ד"ה לא הוי יודע. דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר:

א"ל א"כ למה לא היה משה רבינו יודע דמגדף במיתה הא מגדף הוא ג"כ שוה לע"ז לענין פושט ידו בעיקר כדאמרינן לעיל (דף מ"ט ע"ב) די"ל דמ"מ לא מיקרי כופר בעיקר כמו שבת א"נ דדוקא לענין שבת דכתיב בי' מיתה היה יודע דמיתה חמורה אית ביה דומיא דע"ז אבל לענין מגדף לא נאמר אכתי מיתה כלל לגביה לא:

שם ד"ה וחד אמדוהו. ליהוי כחייבי מיתות שוגגין:

עיין במהרש"ל שהקשה למה לא הקשו התוספות קושיתם אברייתא דלקמן דקתני אומדין אותו אומד שני לממון. וי"ל לפי מה שכ' התוס' לקמן (דע"ט ע"א) בד"ה ומפקא מדרבנן דאיכא תנאי דפליגי אתנא דבי חזקי' דמניה ילפינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין בכתובות (דל"ה ע"א) רק דפריך שם מהך ברייתא דחזקי' לר' יוחנן משום דחשיב עיקר א"כ י"ל דאברייתא לא הוקשה להתוס' די"ל דאתיא כמ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין אבל ארש"י הוקשה להם למה פי' אליבא דהלכתא כך ולכן גם לפי' רש"י לא הקשו רק בלשון קצת קשה משום די"ל דרש"י פירש כן ע"פ ברייתא דלקמן. וביישוב עיקר קושית התוס' לפי' רש"י י"ל כיון דגם התוס' לא הקשו אלא משום דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי דאי מן הדין פטור א"כ לא המית כלל ולא חשבינן לי' לחייבי מיתות לפוטרו ממון והרי רש"י כתב לקמן בד"ה לחיים אין אומדין אותו למיתה דאמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה א"כ אין לו דין מיתה כלל ולא שייך לפוטרו מכח חייבי מיתות שוגגין:

שם דף ע"ט ע"א ברש"י ד"ה הא נתכוין. דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו:

עיין במהרש"א שהקשה דאכתי לא לימא אפילו נתכוין להרוג ומטעם זה תירץ דלא כפי' רש"י גם בלא"ה קשה דא"כ די"ל דר"ש פוטר אכולהו קאי א"כ מעיקרא מאי קשיא לי' דלמא ר"ש פוטר ונ"ל דמעיקרא מקודם שידעינן דמדיוק דרישא מוכח דנתכוין להרוג את זה והרג את זה מיחייב לא הוי מצי לתרץ אי הוי תני ר"ש פוטר ה"א דקאי גם אנתכוין להכות על מתניו דמהיכי תיתי לומר כן כיון שת"ק נקט חייב בכל א' בפני עצמו א"כ פטור דר"ש ג"כ הו"ל למיתני בכל אחד בפני עצמו או דה"ל לכללינהו גם בחיוב דת"ק אבל השתא דמתרץ דגם מדיוקא דרישא מוכח דלא כר"ש ואעפ"כ נטר ר"ש לפלוג עד הסיפא והיינו ע"כ משום דרצה למיתני פטור חדא אכולהו קאמר שפיר דה"א אי הוי קתני ר"ש פוטר דגם אנתכוין להכות על מתניו קאי אך דאכתי מנ"ל דר"ש גם אדיוקא דרישא פליג דלמא באמת לא קאי רק אסיפא דקתני בפי' אך דזה מוכח מכח אפי' דקתני ולכן ע"כ נקט אפילו נתכוין דאל"כ הי' קשה כקושית הש"ס דליתני ר"ש פוטר וא"ל דבאמת ליתני הכי דאהא מתרץ רש"י דה"א דגם אנתכוין להכות על מתניו פליג:

שם בד"ה לא צריכא. והא ליכא למילף מני' כרובא דמיא: