ערוך לנר סנהדרין קפז

והוליד כשהוא קטן דא"כ מנ"ל להש"ס דר"ח פליג ארבה דלמא סבר ג"כ כוותיה דקטן אינו מוליד בסתמא וקרא איירי כמו לרבה היכי דאיקרי והוליד אך דזה ודאי אינו דכבר כ' הר"ן דהיכי דהולידו בני ח' אין להם עוד דין קטנים אלא דין גדולים דבנים הרי הן כסימנים ולכן כיון דקאמר ר"ח דקטן שהוליד אין בנבסו"מ ויליף מלאיש בן ולא לבן בן ע"כ ס"ל דאפשר שיהי' לו בן כשהוא בן ולא איש וא"כ ע"כ ס"ל דקטן מוליד פי' דהיכי דהוליד לא נעשה גדול עי"ז דאל"כ שפיר קרינן ביה לאיש בן ופליג ע"כ ארבה דס"ל דקטן אינו מוליד פי' וכשמוליד אין לו עוד דין קטן אלא גדול וא"כ לרבה ע"כ לא שייך לאוקמא קרא דלאיש בן גם להיכא דאולידו בני ח' שנים ושפיר ק' דלכתוב קרא כי יהיה בן לאיש אכן נ"ל דבלא"ה קשה אהא דדייק דלכתוב קרא כי יהיה בן לאיש אי פירושו סמוך דוקא הא גבי מופלא סמוך לאיש דאתיא מדכתיב איש כי יפליא ומניה דרשינן כי יפליא סמוך לאיש ולמה לא כתיב שם כי יפליא איש או אשה לנדור נדר כדדייקינן הכא אכן י"ל דודאי אין זה דיוקא אי כתיב בתחלה או בסוף ורק הכא קאמר אי לא אתיא רק לדרשה דר"י א"ר ולא לדרב חסדא למה כתיב בקרא לישנא דאיכא למיטעי ולדרוש מניה דרשה דר"ח ביותר הל"ל כי יהיה בן לאיש דמשמע רק דרשה דריא"ר אלא ודאי מדכתיב הכי באמת כוונת הכתוב דנדרוש גם דרשת ר"ח וזה שייך כאן אבל באיש כי יפליא דליכא למיטעי ולדרוש דרשה אחריתי בזה אין קפידא איזה כתיב קודם ולכן גם לרבה דיליף מקרא דקטן אינו מוליד ליכא למיטעי ולדרוש כדרשת ר"ח ולכן אין קפידא אי כתיב לאיש קודם או בן:

שם בתוספות ד"ה בן. במופלא סמוך לאיש לענין נדרים:

פי' למאן דס"ל התם מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואין לתרץ דליכא למימר הכי דהא פשיטא דקטן פטור שלא בא לכלל מצות דז"א דהא השיב בש"ס על זה דיש לנו ג"כ טעם לחייב קטן כיון דנהרג על שם סופו ולזה הוצרך לילף מוכי יהיה לאיש בן אכן השתא מקשים התוס' דאכתי מקרא זה לא מוכח מידי דתוקמי סמוך מבן י"ב שנה וי"א עד בן י"ג שהביא ב' שערות ולא נימא בן הסמוך לגבורתו של איש דמשמע עד שיקיף זקן התחתון דזה משמע גבורתו של איש אלא בן הסמוך לאיש ואהא תירצו התוס' דלאיש משמע לשון גבורה של איש דהיינו היקף זקן התחתון אכן ע"ז הקשו דא"כ ל"ל טעמא דמתניתן דשלא בא לכלל מצות דבשלמא בל"ז לא יקשה תיכף אתירוץ דר"י א"ר הכי די"ל דאצטריך להך טעמא כי היכי דלא נחייב קטן מטעמא דנהרג על שם סופו ונוקי קרא דכי יהיה למופלא סמוך לאיש אכן לאחר שהקשו התוס' דבאמת נימא הכי דמאי אולמא הך טעמא דמתניתן מהך טעמא דנהרג על שם סופו ותירצו דלאיש משמע לשון גבורה הקשו שפיר א"כ טעמא דמתניתן ל"ל ואהא תירצו דאף דמלאיש משמע שחייב עד זמן גבורה של איש ולא עד שיביא ב' שערות דוקא מ"מ ה"א דכבר התחיל זמן חיובו קודם שהביא ב' שערות מעת שיקרא מופלא סמוך לאיש ואהא קאמרו דאף דהוי יותר מג' חדשים וא"כ לא שייך למדרש בן ולא אב מ"מ שייך למדרש כן בזמן גדלות. והנה ודאי שהיו יכולים לתרץ ג"כ דהא הך קרא לאו יתורא הוא דדרשינן מניה בן ולא אב אלא ממשמעותא דרשינן הכי אלא דעדיפא מזה משני דגם אי הוה דרשינן סמוך לגבורתו של איש הכי ג"כ הוי מצינן למידרש בן ולא אב וכן צ"ל ע"כ מדלא כתבו התוס' תיכף הכי מקושיא קמייתא שהקשו אימא שנה שלפני גדלות איך אפשר לומר כן דא"כ בן ולא אב ל"ל ובזה לא שייך מה שתירצו לבסוף כיון דלפי קושיא זו לא יתחייב רק בקטנותו וע"כ צ"ל כמ"ש וע' במהרש"א שהאריך בביאור דעת התוס' והנראה לפע"ד כתבתי:

שם בתוספות ד"ה קטן אי אתה. מההיא דמערימין על מעשר שני:

פי' דאי רק מדרבנן אבל מדאורייתא לא א"כ מדאורייתא אין מעשר זה פדוי ונאכל בלא פדיון חוץ לירושלים אכן בזה אפשר לומר דלא רצה למיבעי למ"ד זה די"ל דסובר כמ"ד ביבמות (דף פ"ט ע"ב) דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ולכן אף דמדאורייתא אין לו זכי' מ"מ יש כח ביד חכמים לומר דיש לו זכייה ושבמעשר פדוי הוא ולכן ניחא ליה להקשות למ"ד דגם מדרבנן אין לו זכייה לאחרים וכה"ג תירצו גם התוס' בכתובות (דף י"א ע"א) דר"ה סובר כמ"ד הנ"ל ע"ש:

שם בא"ד. א"נ במעשה ידיו:

ק"ק כיון דהשתא לפי הך שיטה קיימינן דקטן אין לו זכייה מן התורה כלל דאי יש לו לא נצרך לאוקמא במעשה ידיו דוקא ואי אין לו א"כ שכר מלאכתו מאן מזכי ליה:

שם בא"ד. ואין נתינת קטן כלום:

אף דתנן בשבועות (דף מ"ב ע"א) דנשבעין לקטן ומוקמינן ליה התם בטוענו משום אביו זה דוקא למאן דאית ליה שם דהוי כמשיב אבדה ופטור ולא לרבנן דפסקינן כוותייהו וכן החליט גם הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דלעולם אין נשבעין על טענת קטן אכן הרב המגיד בפ"ב מה' שכירות הביא בשם הרב ר"י מיגש דשבועת שומרים נשבעים לקטן מן התורה א"כ בלא"ה מתורץ קושית התוס' דיש לאוקמא בנשבע לו שבועת שומרים שחייב לו מדאורייתא:

שם בא"ד. אבל ע"פ עד א' נשבעין:

אכן לא כן דעת הרמב"ם בה' טוען הנ"ל דכתב בפי' שם דגם בהעדאת עד א' אין נשבעין לקטן ולכאורה מוכח כדבריו מדמקשינן בשבועות (דף מ"ב) שם מהך דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אהך דאבל נשבעין לקטן ומאי קושיא לוקמא הך דאבל נשבעין בהעדאת ע"א ואף דגם לשיטת הר"י מיגש הנ"ל יש להקשות כן דלוקמי בשבועת שומרים בזה י"ל דדחיק ליה לאוקמא רישא במלוה וסיפא בשומרים דוקא אבל אי נוקמי סיפא גבי העדאת ע"א שפיר איירי במלוה ג"כ דומיא דרישא אע"כ דגם בהעדאת ע"א אין נשבעין וע' בר"ן במה שכ' ליישב קושית התוס' דלקמן ובתירוצו מתורץ גם קושיא זו אף שלא הזכירה בדבריו:

שם בא"ד. כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת:

ק"ק דלכאורה יש להבין אמה שכ' התוס' לעיל גרים האיך מטבילים אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כא' שאני דאכתי קשה איך זכין לו ע"י מילה הא אז עדיין אין לו יד דאינו גר עד שימול ויטבול ולא שייך לענין מילה באין כא' אך דז"א דהא הזכייה היא דוקא שזוכה בדין יהודי וזכייה זו לא באה לו רק בטבילה שהיא לבסוף ואז באה לו ג"כ היד והתוס' נקטו טבילה מפני שהיא לבסוף וכה"ג כ' בשיטה מקובצת בכתובות (דף י"א) בשם הרשב"א אמה דאמרינן שם דגר קטן מטבילין ע"פ ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו דלמה לא נקט ג"כ מלין אותו ע"פ ב"ד מהך טעמא ותירץ דנקט טבילה שהיא לבסוף ובה הוי הזכייה אכן קשה דלפ"ז מאי תירצו התוס' דגם אי קטן לית ליה זכייה מ"מ משכחת דהוי גר מן התורה כשנתגיירה אמו כשהיא מעוברת דמה בכך דהא אכתי לא הוי גר עד שימול אף שטבל כבר אגב אמו וכן מוכח ממה שכתבו התוס' גופייהו ביבמות (דף מ"ז רע"ב) בד"ה מטבילין ע"ש וא"כ אין לו זכייה עד שימול ואכתי קשה איך זכין לו מן התורה וצ"ע: