ערוך לנר סנהדרין קעז

קאמר דאינו חייב פי' דאמסירה לחוד אינו חייב אלא כשנותנו לכומרים כיון שהם יעבירוהו שייך בזה לא תתן להעביר למולך לאפוקי אם מסר למולך לחוד ולא העביר פטור כי מתניתן אבל באמת כשמסר למולך בעצמו והעבירו באש חייב כיון דעכ"פ היו שניהם אבל כשלא העביר בעצמו אלא שמסרו כדי להעביר זה לא שייך רק במסירה לכומרים ועל זה מייתי תנ"ה יכול העביר ולא מסר ולא קתני למולך דבזה אין חילוק אי מסר למולך או לכומרים אבל בסיפא קתני מסר למולך ולא העביר יכול יהא חייב הכא קתני למולך דוקא דבזה פטור אם לא העביר כיון דכתיב להעביר למולך וכשמסרו למולך אין זה מסירה כדי להעביר דהרי המולך בעצמו לא יעבירוהו אבל אם מסרו לכומרים מאז שמסרו חייב אף שלא העבירוהו אח"כ כיון דנתינה לצורך העברה עבד ועבר על לא תתן להעביר ולפ"ז יהיה הדין דבמסר למולך והעבירו וכן במסרו לכומרים אף שלא העבירוהו יתחייב אבל במסרו למולך ולא העבירו פטור אכן דעת הרמב"ם אינה כן:

שם סומא מהו ישן מהו:

ה"ה דהוי מצי למבעי' ג"כ חגר וקטן שאינו יכול לילך ברגליו ולקפוץ מהו ולפ"ז הרמב"ם דפסק בסומא וישן דפטור כיון דלא נפשטה איבעי' וספק נפשות להקל גם בחגר וקטן פטור:

שם ת"ל בתתו מזרעו:

א"ל דא"כ בנו ובתו ל"ל דכיון דרצה התורה לכתוב לא ימצא ללאו לחוד א"כ ע"כ צריך לכתוב התם או מעביר מזרעו באש או כדכתיב באמת מעביר בנו ובתו באש כתי' חדא מינייהו אבל הכא פריך שפיר דכי מזרעו ובתתו מזרעו מיותר לגמרי דכבר כתיב ברישא דקרא כמו שפי' רש"י גם א"ל דהכא מצרכינן מזרעו לרבות בן בנו ובן בתו ובקדושין (דף ד' ע"א) אמרינן דלא מצרכינן קרא להכי דבני בנים הרי הן כבנים כבר תירץ הריטב"א שם בשם התוס' דדוקא היכי דכתיב זרעו אמרינן אבל בכלל בן ובת לא הוי בני בנים בכלל. אך דלפ"ז ק"ק ל"ל דכתיב בן ובת ומצרכינן ב"ב לרבות מזרעו לכתוב הך מזרעו גבי לא ימצא ולא לכתוב ב בן ובת כלל וממילא ידעינן ב"ב גם כן ואפשר לומר דאם כן לא הוי ממעטינן ממ"ם דמזרעו מקצת זרעו ולא כל זרעו אלא הוי ממעטינן או זכרים או נקבות ולכן כתיב בן ובת דאתרווייהו מיחייב:

שם זרע פסול מניין:

פי' זרע זרעו פסול מניין דבני בנים לא אתו רק מזרעו ובכלל זרעו לא הוי רק זרע כשר אבל לבניו ובנותיו לא אצטריך ריבוי לזרע פסול דבכלל בן הוי ג"כ זרע פסול כמו שהוכיחו התוס' ביבמות (דף כ"ב ע"ב) ע"ש:

שם בך בעצמך:

ק"ק דאכתי עונש מנ"ל גבי מעביר עצמו וא"ל כיון דשוה לו לענין אזהרה שוה לו נמי לענין עונש דאימא מזרעו יתירא לא אתא לרבות זרעו פסול אלא למעט מעביר עצמו מעונש דדוקא אזרעו חייב אבל אעצמו לא:

שם למעביר בנו שלא כדרכה:

א"ל דא"כ מאי מקשה לעיל (דף ס' ע"ב) יכול שאני מרבה המגפף והמנשק דא"כ דילפינן מהשתחואה דאכל שלא כדרכו חייב קרא גבי מולך לשלא כדרכו ל"ל די"ל דברייתא אתיא כמ"ד מולך לאו ע"א הוא:

שם בתוספות ד"ה העביר כל זרעו. וא"ת מקמא מיחייב ליה:

ולא ניחא להו למימר דבאמת כשהעביר הראשון מתחייב ורק אם עבר גם האחרים יפטר מחיוב זה כשלא דנו אותו עדיין וכמ"ש הכ"מ בה' ע"ז דא"כ התראת ספק היא שמא יעביר גם האחרים אכן לא ידעתי למה לא ניחא להתוס' לפרושי דאצטריך קרא היכי דלא אתרו ביה בראשון דלא מחייב ובשני דאתרו ביה גם כן פטור כיון שהעביר כל זרעו:

שם בא"ד. או שהעבירם בבת אחת:

כיון שודאי יש שיעור לחיוב העברה או בתחלת האש או בסופו א"כ לכאורה לא שייך בבת אחת אלא לריה"ג דסבר אפשר לצמצם אבל לרבנן דסברי אי אפשר לצמצם לא וע' בבכורות (דף י"ז):

שם ד"ה שלש כריתות. מוקי כי דבר ה' בזה לפורק:

ק"ל מאי קושיא בזה אשיטת רש"י הא הוא פי' שם דכי דבר ה' בזה הוא דבור ראשון שנאמר בסיני דהיינו אנכי ה' אלהיך כמו שפי' גם כאן וא"כ ודאי דע"ז הוא ג"כ בכלל כופר בעיקר וממילא ידעינן כדרכו בע"ז ואייתר ב' כריתות חד לשלא כדרכה וחד למולך:

שם בד"ה למעביר בנו. כיון דגבי מולך כתיב ק"ק אכתי למה לא הוי ילפינן שאר ע"ז במ"מ ממולך כדהוי בעינן למילף לעיל כל שלא כדרכו מהשתחואה ובישוב עיקר קושיתם י"ל דלכך כתיב מולך לחוד כי היכי דלא נחייב שלא כדרכו בכל העבודות כגון חיבוק ונישוק וכמ"ש מהר"ם באמת ולהכי כתיב מולך לחוד ומיני' מוכח דלא נילף כל שלא כדרכו מהך קרא דע"ז אלא רק ד' עבודות דהוי כמו ב' כתובים הבאים כאחד:

שם בד"ה וכי ג' עולמות. וי"ל דר"י:

עיין מש"כ המהרש"א בזה אכן לכאורה נסתר תירוצו עפמש"כ התוס' (ריש פ"ב דזבחים) דהיכי דאיכא למידרש מידי לא סבר ר' ישמעאל דברה תורה כלשון ב"א:

שם דף ס"ה ע"א במתניתן והנשאל בהם:

עיין במהר"ם שהקשה למה לא קאמר השואל בהם ואפשר דהנשאל בהם לא אשואל קאי אלא אהדבר הנשאל בהם שזה מוזהר באזהרה:

שם בגמרא ואפילו לרבנן והתניא:

בלא הך סוגיא דהכא הוי מצי למיפרך אמימרא דר"ל דמאן תנא השתחואה ר"ע היא כיון דעיקר קושיתו הוא דליתני יצא מגדף ובעל אוב:

שם אלא אמר עולא במקטר לשד:

יש לפרש דעולא חזר גם מהא דתירץ לעיל דלכך ר"י לא אמר כר"ל משום דמתניתן ר"ע היא אלא ה"ט כיון דאיכא גם מקטר לשד דמעשה הוא להכי שפיר הוי מצי למיתני ידעוני במקטר לשד אי לאו דהואיל ושניהם בלאו א' נאמרו ולפ"ז גם לר"י בידעוני מקטר לשד חייב ובהכי א"ש פסק הרמב"ם (פ"ו מה' עכו"ם) ע"ש ובלח"מ:

שם אע"ג דבמכוין דלא ליזקי:

בכריתות לא גרסינן כן ושם פי' רש"י דהחידוש הוא אע"ג דלא חשיבי וזהו נגד סוגיא דהכא גם גרסינן שם דאי אזלא אבתרה שרי והתוס' הקשו שם דאם יש פקוח נפש מאי רבותא ואי אין פקוח נפש למה מותר ולפי גירסא דהכא לק"מ וא"ל אמה שפי' רש"י וכגון שאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש דהא בברכות (דף ל"ג ע"א) משמע דאפילו כשאין רץ אחריו איכא סכנה בעקרב דאמרינן שם ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ובנחש ג"כ מותר להפסיק כשרץ כנגדו כמ"ש התוס' בשם הירושלמי א"כ ע"כ בעקרב אפילו כשאין רץ כנגדו איכא סכנה ויש לחלק בין רץ כנגדו בכעס לרץ אחריו:

שם ברש"י ד"ה ר"ל אמר. דכתיב ועשה אחת:

גם כאן קשה כמו שהקשו התוס' לעיל (דף ס"ג ע"א) דלא מועשה א' אלא מלעושה בשגגה אתיא:

שם בתוספות ד"ה והנשאל בהן. וי"ל איפכא:

ואל תפנו אל האובות הוא אזהרה לאוב וידעוני וכן דעת רש"י לקמן ובחומש וכן דעת הרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש אל תפנו אל האובות פי' להדמות להם במעשיהם:

שם בא"ד. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל:

וכן פסק גם