ערוך לנר סנהדרין קעד

המעשה שמתכוין לעשותו ולכן לא שייך שלא במתכוין אלא במתעסק כדמתרץ באמת:

שם אלא לרבא דאמר פטור מא"ל:

הא דנקט זה בלשון קושיא היינו משום דנקט סוגיא דשבת דשם לא הוזכר כלל הא דר' יוחנן דפוק תני לברא והתם פריך אברייתא גופא איך יש לפרש הברייתא לרבא ולכן שייך בלשון קושיא אבל הכא דקאי הקושיא לר' יוחנן למה אמר פוק תני לברא אדרבה לאביי קשה ולרבא א"ש אכן ק"ל דודאי מה דמקשה ארבא מהך ברייתא דר' זכאי אין הקושיא אברייתא דר' זכאי די"ל דסברה כאביי אלא ע"כ הקושיא היא ארבא איך מיתוקם הך ברייתא אליביה וא"כ איך קאמר הניחא לאביי הא גם לאביי לא אתיא הך ברייתא שפיר דגם אי סיפא שפיר מיתוקם אליבי' אכתי קשה מרישא דברייתא דאוקימנא בע"ז וכדרבי אמי והא אביי ע"כ לאו כר' אמי ס"ל כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד למה הוצרך להקשות כאן אלא לרבא מא"ל תיכף לעיל כדמתרץ אתאן לע"ז כדר"א הול"ל הניחא לר' אמי אלא לאביי מא"ל:

שם בתוס' ד"ה מ"ט דר"י. ולשון מ"ט לא משמע כן:

י"ל דגם רש"י מפרש כהתוס' דהקושיא היא האיך משמע מהאי קרא הא אצטריך לשם משמעון ולאבות ותולדות אך כדי שלא תקשה דלמא באמת לא דריש ר"י קרא להכי אלא לא' שהיא הנה בזה חיזק רש"י הקושיא במה שפי' דאכתי מ"ם דמאחת למאי אתיא פי' דמזה ע"כ מוכח דדריש להני דרשות וא"כ הנה שהיא א' מנ"ל ומתרץ דמסמיכות קא דריש ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות עליו גם מה שהעיר במהר"ם שרש"י סותר בכאן את פירושו שם:

שם ע"ב בתוספות ד"ה העלם זה. כגון תינוק שנשבה:

עיין במהרש"א שהקשה דבכריתות שם משמע דתינוק שנשבה לא מקרי שכח לגמרי ולא ידענא מאי קשיא ליה דאף אם רצה לאוקמא בתינוק שלא שכח לגמרי מ"מ הרי יש ג"כ תינוק ששכח לגמרי דהרי בשבת (דף ס"ח ע"א) מוקי רב ושמואל מתניתן דשוכח עיקר שבת בתינוק שנשבה לבין הנכרים ובשבועות (דף ד' ע"א) חשיב תינוק שנשבה לביה"נ שלא ידע מעולם שלא היה לו אפילו ידיעת בית רבו:

שם ד"ה רישא בע"ז סיפא בשאר מצות. וי"ל דע"ז שייך לקרות שאר מצות:

א"ל הא גם גבי שבת שייך להקשות כן למה נקט שבת דוקא הא גם לענין מלאכה דגבי יוה"כ הוי הדין כן ובודאי אי אתיא חילוק מלאכות מאחת מהנה דזה שייך גם גבי יוה"כ אלא אפילו אי אתיא מהבערה דלחלק יצאת אף דזה לא שייך רק גבי שבת דהא מהאי טעמא אמרינן במכות (דף כ"א ע"ב) דאין חילוק מלאכות ביו"ט מ"מ ודאי ילפינן יוה"כ מניה כמו דילפינן גם לענין איסור הבערה למ"ד דללאו יצאת וכן ודאי ילפינן ג"כ לענין פטור מתעסק ביוה"כ ממלאכת מחשבת וא"כ כל מה דתני גבי שבת שייך גם גבי יוה"כ מ"מ א"ש דנקט שבת דוקא כיון דבשבת כתיבי קראי ויוה"כ ילפינן מניה ועוד דגם ליוה"כ קרי שבת סתמא בברייתא כדמוכח ביבמות (דף ל"ג ע"ב) דאוקי הא דזר ששמש בשבת בפרו של כה"ג ביוה"כ ע"ש והני ע"כ ביוה"כ בלא שבת דאל"כ ליחייב שלש ועיין בחולין (דף ק"א ע"ב):

שם בד"ה להגביה את התלוש. וי"ל דה"ק בשבת פטור:

ובהכי א"ש הא דאצטריך שמואל ב' טעמים לענין חיוב דחלבים ועריות שכן נהנה ולענין פטור דשבת ממלאכת מחשבת דלכאורה בחד סגי דאם אין טעם לחיוב פשיטא דפטור וכן איפכא ובהכי א"ש דטעם דכן נהנה שייך גם בשבת ושפיר ה"א דחייב ולכן אצטריך מלאכת מחשבת ומ"מ אצטריך ג"כ טעם שכן נהנה דלא לפטור מטעם אשר חטא בה ולהכי הוצרך רש"י לכתוב גם הטעם דאשר חטא בה:

שם בא"ד. אבל מתעסק דשמואל דפטר:

פי' לאביי הוצרך לומר כן. אבל לרבא בפשטות יש לפרש דמתעסק דפטור מטעם מלאכת מחשבת הוא בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דלחתוך את התלוש וחתך את המחובר מבה ממעטינן ולכן א"ש הא דלא הקשו התוספות מסוגיא דהכא דמשמע להגביה את התלוש וחתך את המחובר משמואל נפקא דהא הכא לרבא קיימינן דהא קאי אאלא לרבא דאמר פטור מא"ל ולרבא שפיר אתי להגביה את התלוש וחתך את המחובר ממלאכת מחשבת משא"כ בכריתות שם דמפרש הש"ס כן בין לרבא בין לאביי לכן הקשו התוס' משם שפיר אכן גם משם לא קשה רק אי גרסינן אלא מתעסק בשבת אבל לגרסא שלפנינו דואי מתעסק דשבת דמלשון הקושיא הוא גם משם ל"ק מידי ואדרבה קושית התוספות דכאן הוא כקושית הש"ס שם ותירוצם הוא תירוץ הגמ' ועיין בבה"ז שם ולכן מתורץ קושית המהרש"א גם מה שהקשה המהר"ם בזה יש לפרש על דרך זה כיון דמה שכתבו התוס' דממלאכת מחשבת ממעטינן נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר זה לא הוי רק לאביי וכיון דלאביי ממעטינן נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר מבה ודאי דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא כש"כ הוא דהא עכ"פ נתכוין לשם חתיכה ולכן א"ש ג"כ הא דכ' רש"י לעיל דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר מבה אתיא אף דבש"ס משמע דממלאכת מחשבת ממעטינן דלעיל פי' רש"י אליבא דכ"ע בין לאביי בין לרבא ולכן הוצרך לומר מבה דאי ממלאכת מחשבת לא הוי א"ש לאביי דלדידיה אתיא מבה ולכן פי' דמבה אתיא וכפי סוגיא דכריתות אבל הש"ס דהכא דקאי רק לרבא כדאמר דאתיא למתעסק קאמרה שפיר דממלאכת מחשבת אתיא:

שם דף ס"ג ע"א בגמרא לר"ע פשיטא:

דא"ל דאתי לאשמעינן דפסק כוותיה דא"כ הל"ל סתם הלכתא כר"ע אלא ודאי דלא קאמר רק דהכא הדין כר"ע וליה לא ס"ל ומש"ה לא פסק הרמב"ם כר"ע דאי רק כוותיה ס"ל ודאי דהו"ל לפסוק כוותיה:

שם קמ"ל דאתקושי איתקש עיין לקמן (דף ס"ה ע"א) בתוס' ד"ה מאן תנא שהקשו דבהשתחואה לפטור מקרבן גם לר"ע ולפי סוגיא דלפנינו ניחא דהא איתקוש השתחואה ג"כ לזביחה אלא דאכתי צריכין אנחנו לתירוץ התוספות משום ידעוני שהקשו התוס' ג"כ התם. וא"ל לפי מה שתירצו התוס' כיון דגלי קרא במגדף ילפינן מניה בכל דוכתי דמיחייב אאין בו מעשה וא"כ במגדף גופא ל"ל דכתב רחמנא כרת במקום קרבן הא כבר ילפינן אומר אלי אתה בהקישא דמיחייב וא"כ הרי כבר גילה קרא באלי אתה דחייב אאין בו מעשה ונילף כולהו מניה דיש לומר דהא דכתיב כרת במקום קרבן לא נחשב יתורא:

שם אלמלא ו' שבהעלוך:

עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה (דף מ"ה):

שם ההוא כר"י. א"ל למה לא קאמר דסבר כר' יוחנן דס"ל לקמן דעקימת שפתיו הוי מעשה דהא כבר כתבו התוס' לקמן (דף ס"ה ע"ב) בד"ה הואיל וישנו דגם ר"י לא קאמר אלא היכי דבדיבורא אתעביד מעשה וע' בתוס' לעיל ד"ה כי קאמר רב דלכאורה לא משמע כן וי"ל:

ברש"י ד"ה ה"ג אמר רב אמי. ול"ג והשתחואה:

א"ל