ערוך לנר סנהדרין קעא

לכדדרשינן בע"ז (דף נ"א ע"א) דשוחט בע"מ לע"ז פטור כיון שאינו ראוי לפנים ע"ש. די"ל דתרתי שמעת מניה דמרבינן מבלתי לה' כל מה שנעשה לשם וממילא ממעט ג"כ כל מה שאינו ראוי לשם דהיינו בעל מום ועכ"פ יצא לנו בזה לתרץ קושית הר"ן שהקשה לעיל אי ס"ד דיצא זביחה ללמד על הכלל כולו בלתי לה' לרבות שאר עבודות פנים ל"ל ולפי הנ"ל אינו מיותר דאצטריך למעט בעל מום:

שם והאנן תנן האומר אעבוד:

מכאן קשה על מה שכתב המהרש"ל במתניתן דהמקבלו עליו לאלוה איירי באומר אלך ואעבוד א"כ מאי מקשה הא שפיר קתני גם אומר במתניתן וא"ל דא"כ אכתי קשה במתניתן גופא מרישא לסיפא דרישא קתני עובד דוקא ובסיפא קתני גם אומר דז"א דאף דהמקשן אכתי לא ס"ד לפרש דלא זו אף זו קתני דא"כ לא מקשה מידי וכדמתרץ רבינא באמת לקמן היינו דוקא בב' משנות המרוחקים זמ"ז ונפסק ביניהם בדינים אחרים בזה דחיקא ליה לפרש דלא זו אף זו קתני אבל באותה משנה גופא ודאי דאמרינן הכי כדמוכח מהך מתניתן גופא דתני אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וניתני נלך ונעבוד לחוד וכ"ש אעבוד אלך ואעבוד אלא ע"כ דלא זו אף זו קתני. וכן קשה דלתירוץ רב יוסף ואביי ורבא לקמן אכתי קשה ממתניתן דהכא דהא באמת סברא דאלך ואעבוד חייב. וי"ל דהמהרש"ל לא כתב כן אלא לפי תירוץ קמא דהש"ס באומר אינו מקבלו לאלוה אלא בעבודה דלפי תירוץ זה אמרינן דכשאומר אלך ואעבוד מקבלו לאלוה כמו שפירש רש"י ולכן שפיר יש לפרש במתניתן דמקבלו עליו לאלוה איירי באומר אלך ואעבוד אבל לפי סברת המקשן ושאר תירוצי הש"ס באמת לא אמרינן הכי דמהיכא תיתי לפרש המקבלו לאלוה באלך ואעבוד:

שם דכתיב לא תעשה לך פסל:

לא מפורש איך דרש מקרא זה ודוחק לומר דדריש לך לשון אותך דאין זה במשמעות הלשון ועוד דהרי לענין המסית איירי השתא ואיך מרומז בזה דפלחו ליה דוקא. ולכן נראה דאסיפא דקרא סמיך דהיינו לא תעבדם דדרשינן מיניה לקמן דנעבד כהמן חייבים על השתחואתו ובהכי קאמר דהיכי דפלחו ליה ודאי מסית הוא דהא המשתחוים הם עע"ז ממש מולא תעבדם:

שם בתוספות ד"ה ר"ל אמר מותרת. פירוש בהנאה:

ועיין מש"כ בזה בזבחים (דף י' ע"א) ואף דרב ענן אמר שמואל אית ליה בחולין (דף ד' ע"ב) דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו מ"מ לא מסתבר להתוס' למימר דר"ל קאי כוותיה משום דאסיק ליה הש"ס התם בתיובתא:

שם בד"ה איכה יעבדו. דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים:

פירוש מדפרט הכתוב בהני שחייבים שלא כדרכה ע"כ באחרינא אין חייבין אלא כדרכו ולכן איכה יעבדו ל"ל ומה שהקשה המהרש"א בזה לא נתברר לי לפ"ד:

שם בא"ד. אע"ג דעבודתה דרך בזיון:

פירוש דהא דגרע דרך בזיון אף שדרך אותה ע"ז לעבדה בכך היינו דאף דהגוים עובדים אותה בכך מ"מ לגבי ישראל העובד אותה אין זה דרך עבודה ולכן יש סברא שלא ליחייב אבל אי ילפינן מהשתחואה דבכל עבודות חייבים ושלא כדרכה הרי דחייבים על עבודה שעובדים בה אחרים דאף דע"ז זו אינה נעבדת בכך מ"מ כיון שאחרים נעבדים בכך שם עבודה על מעשה זה שעשה לע"ז וחייב עליה. ולכן סברא ג"כ שיחייב על עבודה דרך בזיון דאף אם לגביה לא יקרא זה דרך עבודה מ"מ כיון ששם עבודה עליה לגבי אחרים חייבים עלי' והיינו מה דדייקו בתוס' כיון שעובדים אותו בכך ועיין במהר"ם שנדחק לפענ"ד מאוד בדעת התוס':

שם ד"ה מנין לזובח. דמזובח לאלהים נ"ל:

עיין בתוספות ריש פרק השוחט והמעלה שבארו יותר בזה:

שם ד"ה האומר אעבוד. וקשה דאכתי לא ס"ד הך טעמא:

וי"ל לשיטת רש"י לפי מה שמשמע מדברי הר"ן לקמן וכן פירש המהר"ם בפירוש דרב יוסף מייתי ראיה מלא תאבה דיחיד הניסת חייב באמירה דלא תאבה לשון יחיד משמע ולכן שפיר י"ל דבאמת כבר ס"ד דרשה דלא תאבה והא דמייתי ליה רב יוסף היינו רק להביא ראיה למה שתי' כאן ביחיד הניסת וכמו שהביא גם אביי בתירוצו ראיה מהך דלא תאבה אף דהוא ע"כ כבר ידוע ליה מדרב יוסף דהא הקשה עליו:

שם בד"ה ומר סבר. דאמר מ"ש איהו מינן:

א"ל דא"כ למה כ"ע מודו היכא דפלחו ליה דמיחייב משום מסית הא בשעה שהסית שייך ג"כ הך טעמא דלא חשיב כ"כ מסית דמימר אמר דלא ישמעו לו דמ"ש איהו מינן די"ל דהיכי דפלחו כשרואה שרוצים לעבדו היה לו לחזור ומדלא חזר מיחייב אבל כשאמרו אין גם לאחר שאמרו כן אין הוכחה שרוצים לעבדו דשמא אחוכי עלי':

שם ע"ב בגמרא ואין דקאמר אחוכי עלי':

א"ל הא בב"ק (ס"פ החובל) קאמר בפשיטות דיש הן שהוא כלאו והכא משמע דפליגי תנאי בהכי די"ל דלאו בהכי פליגי אלא אי אמרינן דמסתמא אחוכי עלי' כמו התם בחבלת גופו או לא:

שם רבים מימלכי ולא טעו בתריה:

הר"ן גרס איפכא משום דקשיא ליה דמתניתן דאעבוד ליכא לאוקמי ביחיד משום דתני בסיפא נלך ונעבוד ע"ש אכן לשיטת רש"י ג"כ יש לפרש דנלך ונעבוד אניסת ואמסית קאי ולעולם ביחיד הניסת איירי:

שם וא' רבים הניסתים:

דהיינו עיה"נ כדמשמע בסיפא דהך ברייתא אכן קשה לר"ש דסבר לקמן (דף פ"ט ע"ב) דקרא דמסית דוקא במסית יחיד איירי אבל מדיחי עיה"נ הם בחנק הרי דברבים הניסתים אין לו דין מסית וא"ל דהך ברייתא באמת לא אתיא כר"ש אלא כרבנן דסברי (שם) דמדיחי עיה"נ בסקילה א"כ מאי פריך מהך ברייתא אתירוץ ר' יוסף דלמא מתניתן דא' העובד אתיא ככ"ע וגם כר"ש ולכן לא נקט אמירה דאינה ברבים הניסתים דלר"ש שפיר יש לחלק בין רבים הניסתים ליחיד הניסת וברייתא דלא חילקה אתיא כרבנן אכן לפי מש"כ הר"ן דרבים הניסתים דברייתא לאו דוקא עיה"נ קאמר אלא שאר יחידים הניסתים ע"ש אתי שפיר:

שם לא זו אף זו קתני:

לכאורה היה לנו לפסוק כרבינא דבתרא הוא וא"כ בין בניסת בין בעובד דהיינו ניסת מפי עצמו יתחייב באומר אלך ואעבוד אכן ראיתי ברמב"ם (פ"ה מה' עכו"ם הל' ה') שהביא דין זה רק לענין ניסת ושם (פ"ג ה' ד') לענין עע"ז בלא ניסת הביא דאומר לו אלי אתה מיחייב כמתניתן דלעיל ולא הביא דגם באלך ואעבוד מיחייב וזהו אינו לכל תירוצי הש"ס דכאן רק לתירוץ אביי דלכל תירוצים אחרים היה לו לחלק או גבי מסית או גבי עובד ולא לכתוב במסית סתמא ובעובד כלל וכלל לא וצ"ע למה בחר דוקא בתירוץ אביי ודוחק לומר שמה שכתב בפ"ג אחר שכ' האומר לו אלי אתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל שכוון להך דאלך ואעבוד שאין זה כיוצא דהאומר לו אלי אתה:

שם אי קבליה עליה אין:

א"ל איך שייך שקבלו לאלוה לגבי שוגג ומפי' רש"י נראה דגם לגבי שוגג פליגי דמשכחת