ערוך לנר סנהדרין קסא

מסוגיין דלפנינו למ"ד כותי שעשה ע"ז ולא השתחווה לה חייב וא"כ ע"כ מה דקתני בברייתא אין ב"נ מוזהר עליה היינו בעבודה שלא כדרכה וכיון שאינו מוזהר עליה ליכא גבי' איסורא כלל דהא ליכא גבי' לאו לחודא כמו גבי ישראל אבל למ"ד כי הואיל הלך לא מיחייב בעשיה א"כ י"ל דהברייתא ממעט עשיה דוקא גבי ב"נ אבל שלא כדרכה מיחייב וכיון דלא איפסק הלכתא בש"ס אי מיחייב אעשיה או לא וגם לית לן למיפסק הלכתא כלל כיון שלא הוזכר רק חד אמר כו' וחד אמר כו' ולא מאן דיליף מהואיל ומאן דיליף מעשו לכן פסק הרמב"ם שפיר דמספק אין ב"נ נהרג בין אעשיה בין אשלא כדרכה דמספק לא קטלינן ליה כמו לישראל אבל לענין איסור אזלינן הכא והכא לחומרא ושניהם אסורים ולכן לא נקט רק לשון א"נ ולא אינו מוזהר דא"א מהם באמת מוזהר רק דלא נהרג על שניהם כיון דלא ידעינן אהי מינייהו מוזהר:

שם ואמר ר"י כאשר צוך במרה:

רש"י בפירושו על התורה פירש אקרא דכאשר צוך אף על כבוד או"א נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט עכ"ל. ואף דהכא משמע דמכאשר צוך אתיא ולא משם שם לו י"ל דרש"י סובר דמצרכינן גם הך דשם שם לו דאף דמוכח מכאשר צוך דנצטוו קודם מתן תורה מ"מ עדיין מנ"ל דבמרה נצטוו לכן מייתי קרא דשם שם לו חוק ומשפט דמשפט הם דינים וחוק הם שבת וכבוד אב ואם וכן משמע ג"כ מפירוש רש"י בשבת (דף פ"ז ע"ב) ע"ש ובתוס':

שם לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה:

הרמ"א בתשובה הנ"ל הקשה למה לא קאמר דהוסיפו עליהם איך ידונו דדינים לב"נ אינן רק ע"פ נמוסי' שלהם ומזה רצה להוכיח דב"נ מצווין לדון בדין ישראל. ולפענ"ד י"ל קושיתו ע"פ מה דאמרינן במכילתא הביאה רש"י בחומש והתוס' בשבת (דף מ"ג ע"ב) ואלה המשפטים רי"א ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולכן פריך שפיר דא"ל דבמרה נתנו להם הדינים איך ידונו דהא זה בסיני ניתן להם ואף דרבי יהודה פליג שם במכילתא וסובר דדינים דואלה המשפטים במרה נצטוו מ"מ פריך בגמרא הכא שפיר דע"כ הברייתא די' מצות נצטוו במרה לאו כר' יהודה דא"כ ליחשב נמי גיד הנשה כיון דהוא המ"ד בפרק גיה"נ דלבני יעקב נאסר וכקושית התוס' בד"ה עשר מצות ובשלמא מה שהקשו התוס' עוד דליחשב מילה י"ל דלא חשיב רק אותן המצות שנצטוו במרה כדיליף מקרא דשם שם לו חוק ומשפט אבל מילה י"ל דלא נצטוו במרה כלל דלאיזה צורך יהיו נצטוו כן כיון דכבר נשנית הציווי להם במצרים וכולם מלו שם והנולדים בדרך לא הוצרכו למול אותם משום חולשא דאורחא וגם שלא נשב רוח צפונית וכדאמרינן ביבמות (דף ע"א ע"ב) אבל גיה"נ ודאי הו"ל למיחשב דמסתמא כמו שנצטוו ישראל במרה אשאר מצות דב"נ לשם ישראל כמו כן נצטוו אגיד הנשה אע"כ דברייתא לא אתיא כרבי יהודה ולכן פריך בגמרא שפיר. ועיין מש"כ התוס' בהוריות (דף ח') ע"ש:

שם ריב"ב אומר אף על ברכת השם:

ק"ק דלתנא דבי מנשה דלית ליה ברכת השם בב"נ קרא דכגר וכאזרח למאי אתי וכדפריך לעיל לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ובזה לא ש שייך תירוץ הגמרא דלעיל:

שם ברש"י ד"ה כאשר צוך. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות:

ק"ק הא אמרינן בב"ק (דף נ"ה ע"א) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות למען ייטב מפני שסופן להשתבר והרי ע"כ בסיני נאמר א"כ משמע שלא היה הכל מה שנאמר בסיני כתוב בלוחות א"כ כמו שלמען ייטב לא היה כתוב בלוחות הראשונות דלמא כאשר צוה לא היה כתוב ג"כ בלוחות האחרונות. וי"ל כיון דמה שנאמר בב' הדברות בדבור אחד נאמר כדאמרינן זכור ושמור בדב"א נאמרו א"כ כיון שנכתב פעם אחת באחת מהלוחות סגי אבל כאשר צוה כיון שנכתב פעם אחת בהלוחות ע"כ בסיני נאמר:

שם בתוספות ד"ה לא נצטוה. דב"נ נצטוו אחר המבול:

אין לפרש דאכולהו אחר המבול נצטוו דא"כ יקשה כיון דלא דריש ויצו ע"ז וג"ע מנ"ל וכדפריך בש"ס אתנא דבי מנשה דלא שייך למילף מותשחת הארץ דכתיב קודם המבול אלא דכוונת התוס' היא מהם אחר המבול נצטוו ולא כולם כגון שופך דם ואבר מן החי אלא דק"ק דלפ"ז מי דחק לר' יצחק נפחא לאוקמא ברייתא דלעיל דמרבה מאיש נכרים שמוזהרים על ברכת השם כישראל כר"מ ולענין כינויים לאוקמי כר' יהודה דהא בלא"ה סתם ספרא אליבי' אזלא ובעיקר ברכת השם דלא קשה קושית הגמרא דלעיל דהא ברכת השם מה' אתיא דהא ר"י לית ליה דרשה זו ובשלמא כתנא דבי מנשה לא אתיא כיון דאמר דב"נ לא מצווין רק על ז' מצות ואי מרבינן נכרים לענין ב"ה מאיש הרי איכא ח' אבל לר' יהודה דלית ליה ג"כ דרשה דויצו ואפ"ה אית ליה דב"נ נצטוו על איזה מצות אחר המבול דלמא גם על ב"ה נצטוו מריבויא דאיש איש דהא גם ר"ש אמרי בי רב יליף לקמן ברכת השם לב"נ מאיש איש:

שם דף נ"ז ע"א בגמרא דבר ערוה שנאמר כי השחית כל בשר:

א"ל למה לא יליף בקיצור גילוי עריות מקרא זה ול"ל למילף מותשחת הארץ והדר ותשחת מקרא זה דכי השחית די"ל דבקרא דכי השחית לא הוזכר רק דהשחתה היא גילוי עריות אבל אכתי לא מוכח דהשחתה זו היא רע בעיני המקום לכן הביא קרא דותשחת דכתיב בי' לפני אלהים:

שם גזל דכתיב כירק עשב:

ק"ק לילף ג"כ מדכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהוא גזל כדאמרינן לקמן (דף ק"ח ע"א) וי"ל דניחא ליה להביא מקרא זה דכתיב בי' בלשון ציווי כי כן נצטוה נח מאת הקב"ה:

שם ואידך לברכה בעלמא:

ק"ק הא לקמן (דף נ"ט ע"ב) משמע דהך קרא דואתם פרו ורבו שרצו בארץ למצוה נאמר ולא לברכה דפריך והרי פריה ורביה כו' ע"ש. ועיין מ"ש המהרש"א שם:

שס ע"א נמי איתרבאי מאיש איש:

עיין במהרש"א שפירש עפ"י דברי התוס' דלקמן דזה אליבא דר"מ אזלא דדריש איש ואין לפרש דגם אליבא דרבנן קאי לפי מה שכתבו התוס' לעיל דרבי מיישא אית ליה ג"כ אליבא דרבנן דאיש איש אתי לרבות נכרים ומטעם זה מרבה מכגר כאזרח ב"נ לכינויי דאיך יש לרבות מיתה לב"נ מאיש איש הא איש גבי כינויי כתיב ובישראל גופא אין מיתה גבי כינוי לרבנן אכן ק"ק כיון דלפ"ז רב ע"כ אליבא דר"מ קאמר א"כ מאי פריך והתניא בע"א דברים שב"ד ש"י ממיתין כו' דלמא ההיא כרבנן אתיא דלית להו איש איש ולכן אין מיתה בע"א אבל רב כר"מ ולכן שפיר יליף מיתה מאיש איש דהא מאן דדריש איש איש דריש ליה לכל מילי וכמו שכתבו התוספות לקמן (ע"ב):

שם ברש"י ד"ה בע"א נמי. כתיב גבי מולך איש איש:

ק"ק דהתינח למ"ד לקמן (דף ס"ד ע"א) דמולך