ערוך לנר סנהדרין קנא

דלא אכלה בתרומה כדאמרינן סוף פרק אלמנה לכה"ג האירוסין פסול ואינו מאכיל ע"ש ולהכי מצרכינן ג"כ אליבא דר"מ דסובר לקמן דנפסלה בחנק. ועיין מה שהקשו התוס' לקמן (דף ע"ו ע"א):

שם דרבי בהו מצות יתרות:

א"ל נ"ל הך טעמא תיפוק ליה טעמא דקרא דאת אביה היא מחללת. די"ל דזה לא שייך רק גבי פסול ביאה דבזה שייך פגימה דהא אפילו בנשואה אין שייך פגימה כ"כ כמ"ש רש"י לעיל (דף נ') וכן צ"ל ג"כ בהא דמקשה מ"ש מניה דידיה למה לא קשה ג"כ הכי אי איירי בזנות למה לא יחייב גם הכהן שרפה אי משום חומר האיסור הוא אע"כ דלא שייך פגימת כבוד רק בנבעלת:

שם דאשתרי להו שבת לגבי עבודה:

א"ל דאכתי בעל מום כהן ליחייב שריפה דרבי בהו מצות יתירות שייך גביה כמו גבי בת כהן דכל הנוהג בנשים משום כהונה נוהג בו. די"ל שלא רצתה התורה לחלק בין אנשים רק בין נשים לאנשים:

שם כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה. הא דקאמר דברייתא ר"ש היא וסבר כר' אלעזר דלמא איפכא דר"א היא וסבר כר"ש. די"ל דע"כ לא אתיא כר"א דהא קאמר נשאת לכותי מניין והתוס' ריש פרק אלו נערות כתבו דלמ"ד כותים גרי אריות נכרים גמורים הם וא"כ לא תפסי בהו קדושין ור' אלעזר סובר דגרי אריות הן כדאמרינן בקדושין (דף ע"ה) לכן ע"כ צ"ל דר"ש היא וסבר כר"א. אכן בקצת נוסחאות כתיב נשאת לעכו"ם מניין וצ"ל דאיירי שנתגייר מז' אומות וס"ל דבגרותן יש חתנות עיין ביבמות (דף ע"ז):

שם שלא לשם אישות עשאה זונה:

ק"ק מי דחקו לומר דר' אלעזר היא דאין הלכה כמותו הא גם לרבנן שם דסברי דנבעלה לפסול לה דוקא היא זונה ג"כ שייך יכול אפילו פנויה כשנבעלה לנתין ולממזר ושייך שפיר ביה לזנות:

שם או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם:

א"ל דכאן משמע דמדכתיב היא מחללת דמשמע היא מחללת אותה ולא הוא מחללה מוכח דע"כ לא איירי בבא עליה אביה והרי לקמן (דף ע"ו ע"א) יליף מקרא דבת איש כהן דבתו מאנוסתו בשריפה הרי דשפיר איירי קרא בבא עליה אביה ואביה בהך דרשה גופא דלא הוא מחללה מתרץ הך דרשא שם די"ל דודאי הכא קאמרינן שפיר דהיא מחללת ממעט אביה מדרצה לאוקמי קרא דוקא באביה אבל התם דקאמר דעיקר קרא ודאי בבת כהן איירי רק מיתורא דאיש מרבינן אנוסה בזה לא שייך למעט מהיא מחללת דקאי אבת כהן רק אהא דרצה למעט שם האב משריפה מהיא ולא בועלה אהא קאמר שפיר מחללת לא איירי רק בבת כהן דהיא מחללת אותה ולא באביה שהוא מחללה:

שם מאי איריא ב"כ אפילו ב"י נמי:

ק"ק מאי פריך דילמא סבר ר"א כרבנן דסקילה חמורה וסבר ג"כ כר' יוסי דסבר לקמן (דף פ"א) דנידון בזיקה ראשונה שבא עליה והשתא שפיר קאי את"ק דברייתא דסבר דב"כ אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה ואהא קאמר דבא עליה אביה בשריפה אף שהיא ארוסה וסקילה חמורה לדידיה מ"מ כיון דאיסור אביה קדים נדונה בזיקה ראשונה אבל בא עליה חמיה בסקילה דאיסור ב"כ ואיסור כלתו באים כאחד ולכן נידון בסקילה דחמיר. ולכן שפיר השמיענו זה בב"כ להורות דסקילה חמיר משריפה וגם הא דאביה בשריפה נקט שפיר בב"כ להשמיענו דאפילו ארוסה בשריפה אף דחמיר סקילה כדמוכח מהא דנקט חמיה וזה צריך למינקט בבת כהן דוקא:

שם מדגלי רחמנא בב"כ ולא בב"י קמ"ל. הקשה המהרש"א דאכתי נימא דאת אביה אתי למעט דדוקא אביה בב"כ חייב שריפה ולא בב"י ולאפוקי מדרבא עיין מה שתירץ. ולפענ"ד י"ל בדרך פשוט כיון דמרבינן מהיא מחללת כל אדם דהיינו ע"י שדרשינן היא מחללת אותה ולא הוא מחללה וכיון דמיעט קרא אביה מדין שריפה דב"כ א"כ למה יתחייב שריפה בבא על בתו ב"כ אי לא גם ישראל חייב שריפה בבא על בתו:

שם כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:

עיין מה שכתבתי בשיטה זו בספרי ע"ל ליבמות (דף ס"ח):

שם ע"ב בגמרא ה"מ אינהו אבל בנותיהן לא:

פירוש אינהו מה שנוגע לקדושתן לענין טומאת מתים אבל מ"מ בנותיהן לא כיון שאין להם קדושה לעבוד דאי נאמר דאינהו אתרבו לקדושה מוהיה קודש להיות שוין לענין קדושה לשאר הכהנים אין סברא לחלק בנותיהן כיון שקדושת הבנות היא מצד אביהם הכהנים דוקא:

שם ברש"י ד"ה הא אידי. אי אית ליה בנין אב:

צריך לפרש כן כי היכי דלא יקשה אכתי לימא דסבר כר' ישמעאל ומסקינן ליה מחנק לסקילה בנשואה דעל זה לא יקשה קושית הגמ' כיון דר' ישמעאל לא פירש דין נשואה:

שם בד"ה אחת ארוסה ואחת נשואה. דקרא סתמא כתיב:

אף דלא משום הך טעמא קאמר ר"ע הכי אלא משום דדריש גז"ש לרבות ארוסה ובת לרבות נשואה מ"מ פירש"י לפי הס"ד הכי מקמי דידעינן מה שמפרש ר"ע בסוף דבריו. וכן צ"ל ג"כ אמאי שכתב רש"י בד"ה נוציא זו בשריפה דאין משמע גז"ש להביא את הנשואה דהא מסקינן דר' ישמעאל סבר דר"ע חזר מגז"ש:

שם בתוספת ד"ה הלכתא למשיחא. מיהו בסוף פרק התכלת ק' דפסק ר"י:

אכן י"ל דבזה השמיענו ר"י ג"כ נפקותא לדינא דמוכח מזה דסבר דאין הלכה כסתם משנה כמבואר שם ונפקותא טובא איכא. א"נ י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקבלו התלמידים הלכה מרבם ואמרו משמיה כגון הכא ובזבחים דבזה קשה למאי הלכתא קבלו התלמידים הלכה זו ואמרו משמיה דאף דהוא פסיק הלכתא לעצמו משום דרוש וקבל שכר מ"מ כיון דלענין דינא ליכא נפקותא למה אמרו התלמידים משמיה ולכן אסוף פ' התכלת לק"מ דהתם ר' יוחנן גופא אמר ולא משום תלמיד משמיה ועיין בספרי שו"ת בנין ציון (סי' א):

שם בא"ד. כיון דליכא נפקותא אלא ע"י איסור:

פירוש משום דגם למשיחא דבר שלא שכיח הוא וכן פירשו דבריהם בפ"ק דיומא ע"ש:

שם דף נ"ב ע"א בגמרא ואידך האי שריפה ממש הוא. ק"ק מאי קושיא דלמא רצה מבני אהרן המוקדמים בקרא לילף. וי"ל דפריך דה"ל למילף מתרווייהו גם מעדת קרח ואיכא נפקותא בזה דלא נצטרך לדחוק לקמן למה דלא יליף מפרים הנשרפים משום דהנך נפישין דיותר ילפינן משנים מן האחד כדאמרינן בקדושין (דף ל"ד ע") לענין היקש ע"ש:

שם דאתחיל בהו מגוואי:

פירוש גם למ"ד לאו שרפה ממש היה סבר כן דכמין ב' חוטין נכנסו בחוטמיהן ושרפו נשמתן רק לא יותר ולמ"ד שריפה ממש היה תחלת שריפתן שעל ידה מתו דהיינו שריפת נשמה אלא שאח"כ היה ג"כ שריפת הגוף. ובזה דברי רש"י בחומש אתיין כהוגן ומתורץ מה שהקשה המהרש"א בשמעתין: