ערוך לנר סנהדרין קלה

להודיע לו חומר איסורו דלמא לא שמע כלל התראה ואף שהתיר עצמו למיתה דלמא לא אמר כן רק מפני שלא להאמין לדברי העדים ואמר אעפ"כ אני עושה מפני שסבר שאינו חייב מיתה על זה אבל לאחר שאמר אני יודע שכן אני מוזהר שלא לעשות ואעפ"כ עשה והתיר עצמו למיתה אז ודאי מזיד גמור הוא:

שם בד"ה המית תוך כדי דבור. כדי שאילת שלום:

אף שצריך לקבל התראה ולהתיר עצמו למיתה ובזה שוהה יותר מכדי שאילת שלום רב לתלמיד או תלמיד לרב אפשר שאומר כן בשעה שכבר התחיל לעבור עבירה ואין קפידא רק שלא ישהה בין התראה להתחלת עבירה שיעור שאילת שלום א"נ מתוך כדי דבור לקבלת התראה והתרת עצמו למיתה חשבינן כיון דהטעם דתוך כדי דבור הוא שלא נאמר שכבר שכח התראה והרי באותה שעה שקבל התראה ודאי לא שכח אותה:

שם בתוספת ד"ה מדהוי ליה למכתב. לאו דוקא:

עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שנדחקו בפירוש דבריהם. ולפענ"ד י"ל דבריהם בפשטות משום דגרסו בגמ' דרוש תדרוש וחקור תחקור תחת או חקור. ולכן כתבו דל"ד הוא וסיימו דאפילו אי האי תחקור טעות הוא וצ"ל דרוש תדרוש וחקור ג"כ הוי משמע ד'. אכן בזה ק"ל מה שהביאו ראיה מהא דמרובה דה"ל לכתוב דרוש דרוש דאף דמוכח משם דהיכי דמצינו למדרש דרשינן אכן ע"כ לא חשיב זה יתורא דאל"כ תקשה לרבנן דפליגי ארבי אלעזר במנחות ריש פ"ב דדריש שם הך דהוי מצי למכתב האכל האכל. ע"ש:

שם ד"ה מניין להתראה. בחבר קמב"ל למ"ד חבר צריך התראה:

א"ל דא"כ למ"ד דחבר א"צ התראה קראי אלו ל"ל דילפינן מנייהו התראה דברוב מקומות בש"ס לא פרכינן סברא הוא קרא ל"ל והיינו משום שאפשר שאין הסברא פשוטה כ"כ כמ"ש התוס' שבועות (דף כ"ב סוף ע"ב) וכן צ"ל נמי לפי תירוץ השני מבעי' ליה מנ"ל דבעינן המית תוך כדי דבור אף שזה ג"כ מכח סברא ידעינן שלא נחוש שכבר שכח התראה כמ"ש רש"י. אכן זה ודאי דלמ"ד דחבר א"צ התראה לא סבר דהתראה דאורייתא הוא דאי נפקא ליה מקרא מנ"ל לדרוש טעמא דקרא דטעם דהתראה הוא משום להבחין בין שוגג למזיד ולמעט חבר מהתראה. ובזה יש להבין פשט הגמרא במכות (דף ו' ע"ב) דפריך ר"פ ומי אית ליה לר' יוסי הך סברא והתנן כו' ע"ש. דלכאורה מחוסר פירוש דאדרבה מדקאמר ששונא הוא כמועד ומותרה הרי דבעינן התראה גבי מי שאינו שונא. אכן לפ"ז מובן כיון דר' יוסי במתניתן יליף מקרא דע"פ שנים עדים דבעינן פי שני עדיו מתרין בו א"כ ע"כ התראה דאורייתא הוא והשתא פריך שפיר מי אית ליה לר' יוסי הך סברא דהתראה דאורייתא היא הא קאמר דשונא אין צריך התראה מפני שהוא כמועד ומה בכך אי גזירת הכתוב הוא דבעינן התראה ואהא מתרץ דהך ר"י בר"י היא דסבר ג"כ דחבר אין צריך התראה והוא ודאי סבר דלאו דאורייתא היא אבל ר' יוסי סבר דאורייתא היא כעולא ושאר תנאי ואמוראי דשמעתין:

שם בא"ד. אלא להבחין בין שוגג למזיד:

א"ל א"כ דהגמ' אזלא אליבא דמ"ד דסבר דטעם התראה אינו משום להבחין א"כ איך קאמרינן אם אינו ענין לכרת והיינו משום דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד וכמ"ש רש"י הא התראה לאו משום הך טעמא הוא דמכ"מ א"ש דלא בעינן לכרת דהא קמי שמיא גליא אי יחייבו אותן מן השמים כרת בלא התראה יחייבו ואי לא לא ולמה נצרך לידע זאת ועיין מש"כ בזה עוד בספרי ע"ל למכות שם:

שם דף מ"א ע"א בגמרא שהתרו בו ועדיין הוא מקושש:

עיין בר"ן שכתב דהך התרו בו הוא מיתה סתם והכי אמרינן לקמן (דף פ' ע"ב):

שם ה"א חייבי מלקות אין:

ואף לר' יצחק דסבר במכות ריש פ"ג מלקות בחייבי כריתות ליכא מכ"מ הוי מוקמינן התראה דכתיב גבי אחותו דאם אינו ענין אמלקות ולא למיתה משום דקיל טפי:

שם ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

ק"ל דא"כ היאך משכחת לכאורה ב' כתובים שבאים כא' דאין מלמדים נימא ג"כ הכי דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והרי בקדושין (דף ל"ד ע"ב) חשיב מצה והקהל ב' כתובים הבאים כא' דנשים אתיין בק"ו מטפלים ע"ש בתוס' ואי נימא כיון דאמרינן בקדושין (דף ד') דהיכי דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דטרח קרא בכדי א"כ לא נחשוב אותו לב' כתובים הבאים כאחד זה ג"כ דרשה מקרי א"כ פשיטא דקשיא אסוגיא דכאן למה ילפינן שאר חייבי מיתות מהני נימא דהוי מחלל שבת ובא על נערה מאורסה ורוצח ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע א"מ משום הך קושיא דנכתוב בסקילה ונגמר אחרינא מניה. וראיתי בס' הליכות עולם דטעם דמ"ד דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין משום הך טעמא דמלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא אבל ג' כתובים אין מלמדין דכולי האי ודאי לא טרח קרא והרי הכא אמרינן אפילו לגבי ג' כתובים כן וצ"ע. ואולי י"ל עפ"י הנ"ל כיון דאיכא היקש דמשפט אחד לכן יותר סברא לומר דטרח קרא אפילו בג' כתובים מלומר דהתורה רצתה שלא נילף בהיקש:

שם אלא באשה חבירה דק"ל דמקטלא:

א"ל דלמא באמת לא מקטלא דהא ר"י בר"י לא איירי רק מחבר ולענין שאר עבירות. די"ל דפריך לפי מה שתירץ רב פפא לעיל (דף ח' ע"ב) הכא באשה חבירה עסקינן כו' ע"ש דמוכח דשפיר מקטלא:

שם אליביה דר"י בר"י היכי משכחת לה:

א"ל דמשכחת באשת כהן דלא יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ ה"ל לומר באונס נבעלה דגם באונס אסורה לבעלה כהן דאכתי יכולים לומר לאוסרה על בועלה באנו. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א דלוקמי שמת הבעל או שיכולים לומר להפסידה כתובתה באנו וכתירוץ המהרש"א:

שם שזינתה וחזרה וזינתה:

ק"ל לפ"ז ל"ל לרבי לעיל על דבר אשר ענה גבי נערה המאורסה להורות התראה הא בלא"ה מוכח דבעינן התראה לרבי לשיטתו דאל"כ איך משכחת כלל דין נערה מאורסה דמקטלא הא יכולים העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו כשהוזמו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו וגם איהי לא מקטלא כמבואר בשמעתין וא"ל כתירוץ הגמרא שזינתה וחזרה וזינתה דא"כ הו"ל בעולה בבעילה שניה שהעידו עתה ואינה בסקילה רק בחנק כדלקמן (דף ס"ו ע"ב) וא"ל דמשכחת שזינתה פעם ראשון שלא כדרכה דלא נעשית בעולה הא רבי לשיטתו סובר בקדושין (דף ט' ע"ב) דבעולה שלא כדרכה היא בחנק אלא ע"כ מוכח דבעי התראה וא"כ אין יכולים לומר לאוסרה לבעלה באנו כיון דאתרו בה וא"כ ע"כ מוכח דבעי נערה מאורסה התראה וממילא ידעינן כל הנסקלין במה מצינו ומקושש אתיא לנשרפין וא"כ לרבי לשיטתו קרא דעל דבר מיותר הוא. אכן לפי תירוץ ב' של התוס' לעיל בד"ה מניין להתראה א"ש: